לא מכשפה ולא קוסמת

לא מכשפה. ולא קוסמת.
לוקחת בחשבון שיהיו כאלה שירימו גבה ויחשבו שהשתגעתי 🙂
אבל החלטתי לשתף בכל זאת.
לאחרונה, אני מרשה לעצמי להיות יותר אני.
ולהיות יותר אני זה להיות מכלול של נקודות,
ובעצם להרשות לכל אחת מהן להאיר,
ולא רק לאלה שהיה נראה לי שהן יותר "נחשבות, טובות או ראויות"
יש לזה השלכות מרגשות ביום יום שלי,
בחיות, בשמחה, בחופשיות, בהכלה.
חיה שפע במובן העמוק של המילה,
נותנת ומקבל חיבוק של חמלה על כל הנקודות
שעד היום התביישתי בהם,
החבאתי והשתקתי.
ופתאום אור. פתאום הכל אחד מהשלם.
האמת היא שזה לא פתאום. זה רק מרגיש ככה שמסתכלים לאחור.
כל יום עוד נקודה 'חדשה ישנה' מאירה, יוצאת מהפינה שלה,
מבקשת ביטוי, מקום, נוכחות וחיבוק…
חלק מרתק בתהליך הזה הוא מה שקורה לי בעקבות 'הארת הנקודות' בפגישות אימון וטיפול.
לאחרונה, מרשה לעצמי לבטא נקודות אור שהיו שמורות עד כה רק לעצמי.
ועכשיו, נראה שיש לנקודות האור האלה חיות משל עצמן. הן לא נבוכות, ולא חוששות והן לוקחות אותי למסע חדש.
זה מתחיל בשיחה של לב אל לב, תהליך אימוני מובנה מצד אחד ואינטואיטיבי מצד שני, וכשאני מרגישה שהגענו לנקודת מיצוי, אני צוללת בעיניים עצומות, בשקט, ושומעת את השאלה הנכונה שיש להתמקד בה.
את השאלה הזו אני מכוונת לנשמה שמולי ומתמסרת לשיח תודעתי ברמה אחרת, נשמה לנשמה, בו אני עדה לתהליכי ריפוי עמוקים, שיש להם צורה, וביטוי ויזואלי מדוייק, סצנה שלמה עם תחושות עזות וקולות.
תשובות חדשות נפתחות. כאבים שלא יכלו להאמר באופן מודע משילים הגנות ונשמעים באופן אותנטי, חזק וברור. נשארת נוכחת עד שתהליך הריפוי מושלם, שקצב הלב חוזר לדיוקו, שהנשימה נפתחת והחיוך מתפשט.
חוזרת מהתהליך הזה בהתרגשות עם אור חדש, מרגש, עוצמתי על כל מה שהבנו עד עכשיו ברמת המיינד.
מופתעת לגלות שהנקודות המאירות מתוכי לא פוחדות לפגוש מקומות חשוכים, כואבים, חונקים, ואפילו גדושים בייסורים של שנים.
הן לא פוחדות להיות שם, בנוכחות מלאה עם הנשמה שמולי, וברכות אוהבת,
הן פשוט מאירות את החושך.
מסעות כאלה חוויתי על עצמי לא פעם, כבר שנים. וגם מפגשי אימון בדרך הטוב וטיפול בשיטת "הפירמידה ההפוכה" אני עושה כבר שנים.
אבל אני מודה שאלו הן צעדיי הראשונים והמרגשים כמטפלת, בהשתתפות אקטיבית במסעות ריפוי ברמת תודעת הנשמה, בשיתוף עם עוד ועוד נקודות אור מתוכי שבחרו להפסיק להתייבש ולהתבייש בצד…
ויהי אור.spiral-1037508_960_720

המסע לחיפוש המפתח

לא נעים להודות אבל אני כבר הרבה זמן כאן

לא יודעת אפילו מתי ואיך נכנסתי לכלא הזה…

אבל כבר שנים אני כאן.

מדי פעם יש חופשות,

אבל האמת היא, שהכלא הזה הפך לבית שלי.

אני לא זוכרת אפילו איך זה לחיות שם בחוץ בלי המשקולת הזו עלי.

מדי פעם יש לי הבזקים משונים של אור,

מן עקצוצים כאלה בחזה שרומזים לי שיש חיים מקבילים,

בהם שמחה, חיות, אושר ויצירתיות, סובבים שם בנחת ובחופשיות.

ואז אני נבהלת מהמחשבה הזו וחוזרת למוכר לי.

הכלא הזה די משונה, אני חייבת להודות.

אין כאן שומרים,

ואני לא רואה עוד אסירים,

אבל התא שלי נעול.

פשוט נעול.

עכשיו אני נזכרת שפעם היתה לי מן תחושה עמוקה כזו,

מן ידיעה פנימית שהמפתח לתא נמצא כאן איפה שהוא,

אפילו ממש קרוב אלי,

אבל חיפשתי, ולא מצאתי.

אז אני כאן. עדיין.

זה אולי ישמע מוזר אבל התרגלתי. יש משהו מאוד מאוד נוח כאן.

אף אחד לא מטריד אותי כאן, אין הפתעות, אין אכזבות.

שגרה ברוכה. שקט.

אאוץ', הנה זה שוב העקצוץ הזה, ועכשיו אני גם שומעת קולות…

– "המפתח נמצא אצלך."

 – איפה? איפה? איפה? אני כמעט משתגעת…

– "כשתהיי מוכנה תמצאי אותו"

– אז זהו שנראה לי שאני מוכנה ! אני מוכנה!

בחיי שאני מוכנה, אני רוצה לחיות בטוב,

אני רוצה לבחור בחיים של שמחה, אהבה, הגשמה, יצירה,

אני רוצה להתנהל בחופשיות, אני רוצה לצאת מכאן !

שקט.

שקט עמוק.

ושלווה משונה…

ופתאום ההכרה,

אף אחד לא לקח לי את המפתח.

אני בוחרת בטוב, והדלת נפתחת מעצמה…

אור.

~

אם עוד לא מצאת את המפתח שלך לשחרור רגשי

בואי להיזכר מחדש איפה הוא נמצא ואיך משתמשים בו.

תגובות יתקבלו בחיוך מבורך 🙂

שבוע טוב !