כבר 18 שנים שאני עושה עבודת מודעות אינטנסיבית, לומדת ומלמדת, מתבוננת וחוקרת, וכששוב תוקפים אותי פחדים שכבר חשבתי שסיימתי איתם, זה מפתיע ומאתגר…
ב 5 שנים האחרונות האצתי את הקצב,
רצתי קדימה עם "דרך הטוב" ולא עצרתי באדום,
גם כשהרגשתי חולה ועייפה. אבל עכשיו?
עכשיו אני בשקט שלי מכוונת את האנרגיה שלי פנימה
אבל הם קופצים להם, הפחדים.
מה אם לא תרצי יותר? (לעשות / ליזום / להנחות / ליצור)
מה אם תרצי שוב? (לעשות את כל אלה ולחוות דחיה / כשלון)
מה אם יהיה לי נוח מדי בשקט שלי ואשאר במקום?
בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני בתקופת מעבר
ממאמץ יתר
לדיוק
מהנוחות של לשבת בצד, לצורך בלתי נשלט לחזור למשחק,
ולמרות שיש בי קול שרוצה לברוח לאיזה אי רחוק ושקט
יש בי קול אחר שרוצה לצרוח – יש לי מה לתת ! בואו תראו…
ולמקהלה שבי מצטרפות חבורת קולות רקע –
שמבלבלים את דעתי ומושכים לכל הכיוונים
ואני מחבקת את עצמי
עם כל קולות המקהלה שבי
ונושמת
אוספת אנרגיה מפוזרת בחזרה לצנצנת האהבה שבי
ומעיזה לומר
אני פוחדת, אבל יש לי מה לתת לעולם.
ובעוד כמה נשימות,
גם אשתף במה ולמי.