רציתי לשתף אותך בתובנות משיחה שהיתה לי אתמול עם מטאטא (ביד) ועם אדם קרוב (עם קול מזלזל…)
חורף, איזה עונה מדהימה.
גשם יורד בלי הפסקה ומחייה את העולם. נפלא.
החסרון היחיד הוא הימים הקצרים כל כך…
ביום שישי האחרון נסענו לשבת והשארנו מאחורינו בית מבולגן לכל הדעות.
כשנכנסנו לביתנו במוצ"ש למרבה הפלא, הייתי מופתעת. הספקתי לשכוח את השיקולים ואילוצי הזמן,
ומול עיניי ראיתי כעת רק בלגן.
בלי להתעצל, התחלתי לסדר, לטאטא ולהחזיר כל דבר למקומו.
לאט לאט הבית חזר להאיר ממש והרגשתי את המרחב שוב.
תוך כדי הסדר והנקיון, בעודי אוחזת מטאטא בידי, חשבתי לעצמי, "כל הכבוד לי!"
ומנגד שמעתי קול פנימי מזלזל שאמר לי:
"על מה כל הכבוד לך? על זה שאת עושה את התפקיד שלך?"
מופתעת מהזלזול וחוסר ההערכה שקפץ לי החזרתי לקול הפנימי המזלזל בשאלה,
"מבלי להכנס כרגע לדיון פמיניסטי על תפקיד האשה,
האם באמת כל כך פשוט לעשות את התפקיד שלנו?
וכמה אנשים מתחמקים ומתעלמים מתפקידם? יום יום? שנה אחר שנה?
ואפילו חיים שלמים? למרבה הצער, הרבה אנשים עדין לא גילו מהו תפקידם.
וכשמגלים את התפקיד, כמה נוח להתעלם ממנו, כמה מניעות יש לביצוע תפקידנו? אינסוף.
אז, כן, הגעתי למסקנה, שכן מגיע לי כל הכבוד על מימוש תפקידי.
זה לא מובן מאליו. זה נפלא וקסום בדיוק כמו גשם משמים. "
הקול המזלזל קצת השתתק ואז החזיר לי בטענה,
"אוקי אבל למה כבוד? זו לא גאווה?"
"צודק, אמרתי לו, באמת אין צורך להפריז ב"כבוד" ולחשוב שבזה הסתיים תפקידי,
זה עלול להשאיר אותי במקום ולהתנשא.
אבל זה רק ביטוי שכזה, שהמהות שלו היא לשמוח בעשיה הטובה, כדי לשאוב עוד כוחות ולהמשיך בדרך."
עד כאן סיפור אמיתי למדי, טרי מהשטח. אגב הוא כבר לא ענה לי יותר, אותו קול מזלזל, נעלם בלי לומר שלום.
וזה נהדר כי היום אני מקוה לא לפגוש בו בקול הזה, היום עומד להיות יום טוב!