ז' אייר, 7/5/14, בוקר יום רביעי. קפה, שני תמרים וכלי כתיבה.
יושבת למפגש היומי שלי עם עצמי לפני שניגשת למשימות היום.
רגע פסטורלי שכזה עוד לפני שהשגרה חוטפת אותי.
ופתאום, באמצע כתיבת דפי הבוקר שלי, בעלי היקר נכנס לחדר ובשתי מילים הפך את עולמי.
-"הילה נפטרה"!
לא נכון. אמרתי בפנים מאובנות. לא נכון. לא נכון.
הוא יצא מהחדר. משאיר אותי עם הדפים שלי… הכרחתי את עצמי לכתוב. כתבתי בלי לנשום כמעט, ולאט לאט חומות ההדחקה שלי נפרצו. והדמעות התחילו לבוא בזו אחר זו.
הילה נפטרה. איך יכול להיות?
החברה היקרה והאהובה שלי, שזכיתי להכיר אותה,
ללוות אותה במחלתה, ללמוד איתה, ללמוד ממנה,
לקבל כל כך הרבה אור ואהבה,
הילה, האהובה, עזבה את העולם הזה.
אני כל כך מודה לה שהזמינה אותי לפני שבוע להיפרד ממנה
במפגש שהוא בלתי נתפס ממש.
"אני אתגעגע אליך" אמרתי לה. "אני כבר מתגעגעת… "
והיא חייכה אלי, וצחקה צחוק עייף
"יהיו תחליפים… לכל אחד יש את התפקיד שלו ואת צריכה להמשיך את התפקיד שלך "
"אבל הילה" – התעקשתי, "יש לנו עוד זמן, אנחנו עוד צריכים אותך"
"זמן הוא מוגבל…" היא אמרה לי. "ה' מחליט מתי נגמר הזמן… אנחנו לא יודעים."
"את יודעת שהעברתי שיעור לרפואתך… אנחנו רוצים להמשיך כל שבת מברכין,"
"אתם תמצאו סיבות טובות אחרות להעביר שיעורים" היא ענתה לי.
במפגשים שלנו הייתי מביאה כל פעם ערכת קלפים אחרת, גם הפעם הבאתי. רועדת, שלפתי קלף…
הקראתי לה אותו בחיל ורעדה:
עצירה – מתוך קלפי שיקופים, אלה גבאי
רציתי להשאיר לה אותו. שיהיה שלה. אבל היא אמרה שהיא מתחברת אל הקלף ולכן הוא כבר בתוכה, והחזירה את הקלף אלי. שיעזור לי דווקא עכשיו… וכמה הייתי זקוקה לו. באותו ערב הנחתי את הכנס הוירטואלי ליצירתיות מעשית. התעלתי מעל כל מה שרוחש סביבי, ואפשרתי לחיים להמשיך למרות הכל ומעל לכל הגיון.
אח"כ שמתי לב שמספר הקלף היה 52, והילה נפטרה בשנת ה52 לחייה…
חנוקה מדמעות יצאתי משם בידיים מלאות ספרים יקרי ערך שהשאירה לי –
"קחי אותם. הם כאן ללא שימוש ואת תשתמשי בהם לעבודה שלך, לסדנאות…"
"תודה רבה !" אמרתי לה, מחפשת את המילים הראויות לרגע נשגב שכזה.
כל כך שלמה היית, כל כך שלווה… כאילו לא היתה זו פגישתנו האחרונה.
הילה האהובה שלי,
כמה אתגעגע למפגשים השבועיים שלנו. כמה אתגעגע לשיחות הנפש. כמה אתגעגע ללימוד המשותף. את היית עבורי אשת סוד, חברה טובה, מורה רוחנית, חברותא, מנטורית, את היית בשבילי אהבה טהורה וקדושה והחיבור בינינו הוא מעבר למילים שאוכל לתאר.
את היית ועדיין הנך, חלק מהותי ממני, והפרידה ממך עבורי היא רק גשמית…
את השיעור שהתחלנו לרפואתך נמשיך בע"ה לעילוי נשמתך…
אני זוכרת איך בכל פעם שליווית אותי לסף ביתך בסוף המפגש, קורנת אור ומלאת הכרת הטוב, היית מודה לי, על המתנות הרוחניות שהבאתי לך… ואני צחקתי – "אני צריכה להודות לך…!"
ואני באמת מודה לך כל כך
אני כל כך מודה לך על האור שקיבלתי ממך בכל השעות הקדושות שבילינו יחד
אני כל כך מודה לך שהכנסת אותי לחייך
אני כל כך מודה לך על מי שהיית עבור בנותיי הגדולות שזכו לבלות איתך שעות רבות בגן
אני כל כך מודה לך על הקשב, האהבה, החיבוק, העצה הטובה…
ואני כל כך עצובה וכואבת וחסרה
כואבת את כאבי, כואבת את כאבם של 7 ילדיך, כואבת את כאב נכדיך
כואבת את כאב אישך היקר
כואבת ואוהבת מאוד !
הילה מרלינג,
יהי זכרך ברוך, ותהא נשמתך הקדושה צרורה בצרור החיים.
נ.ב.
הטוב קיים תמיד. גם כשכואב. והבעת רגשות ובפרט בכי, זו לא חולשה.
כשאנחנו מנסים להיות "חזקים", אז החלק הכואב הזה שבתוכנו לא נעלם. הוא חי ומכאיב מבפנים… אז מותר לכאוב. מותר להרגיש. מותר. זה אנושי, וזה השלב הראשון בריפוי.
ויחד עם הכאב ולצדו, אני ממשיכה לצעוד בדרך הטוב…
מוזמנים לצעוד איתי.
איילת אסטרייכר.
~~~
פגישה אישית בדרך הטוב | סדנאות לקבוצות | תודעת הטוב – סדרת ההדרכות
בס"ד.
מרגש עד דמעות .לא יכולתי שלא לבכות בקריאתי את הפוסט הזה…
תודה איילת על השיתוף ותהיו חזקים.
אילנה יקרה, תודה לך. ואני לא יכלתי שלא לבכות בזמן כתיבת הפוסט…
שנזכה לבכות דמעות של שמחה
הרבה טוב
איילת
איילת, כל כך מרגש המכתב שכתבת לחברתך האהובה שנפרדה מהעולם הזה וממך. וגם מחזק מאוד.
אני מאושרת שפגשתי את ליאור ביום העצמאות וכך בדרך חסד הגעתי לאתר שלך ואלייך. לכל האור והשמחה שאת מפיצה וממלאים גם אותי בשמחה. חילקתי את גלויות התפילה להיות בטוב בתקוה להדביק עוד אנשים בחסד הזה.
תודה נורית יקרה, שמחה מאוד להכירך ומחכה להמשך הדרך יחד. בהערכה רבה, איילת
איילת היקרה, תודה על ששתפת אותנו. מרגש עד דמעות…
תודה לך רחל. בשורות טובות.
איילת יקרה. זו הפעם הראשונה שאני מגיבה. הפתיחות אינה הצד החזק שלי. אך הפעם החלטתי לאזור אומץ ולכתוב.
לצערי הרב נפרדתי מבעלי לפני 21 וחצי שנים, עקב ניתוח שלא הצליח. הייתי בת 37 עם 7 ילדים מגיל 14 ועד חצי שנה. שנים סחבתי את הכעס, את המרירות ואת הבדידות, ולא הפנמתי עד כמה זה מזיק בעיקר לילדים. ההתפקחות הגיעה אחרי כ- 15 שנה, עם התבגרותם של הילדים.
אני מבקשת להעביר מספר נקודות לכל מי שמעוניין. ראשית אל תתנו לקרובים או לחברים שחוו אבדון ליפול. תנו להם כח לקום ולראות את הטוב באופק למרות הכאב העז, שכן טבעי בעולם- הטוב והרע הולכים זה לצד זה, והעיקר לדעת לדבוק בטוב. שנית תדחפו אותם להקים ולבנות את עצמם מחדש ועזרו להם בכך, שכן הייאוש שלהם הוא זמני. הם גם חפצים בחיים. עודדו אותם ללמוד, לשנות אווירה, להתחתן שוב ולבנות את עצמם פיזית ונפשית. אם תסתפקו ברחמים, זה לא יקדם אותם לשום מקום. היו יותר מעשיים. אם ההורה שנותר יהיה מחוזק, הילדים יתחזקו אף הם. דברייך איילת עוררו את מה שהיה רדום אצלי שנים. דברים הנוגעים ללב. יהי זכרה של הילה ברוך. מזל
תודה על התגובה מזל, חיבוק לך ! ותודה על המילים החשובות שהעלית.
שנשמע בשורות טובות ומאירות.
איילת