(אמנם המאמר נכתב בלשון נקבה, אך כולם מוזמנים)
אני רוצה להעלות כאן נקודה רגישה. וסליחה מראש על חוסר הנוחות,
אני רוצה לדבר על הנושא הזה שאת מדחיקה.
הנושא הכואב הזה שמרוב שהוא כואב את לא רוצה לדבר עליו.
אולי זה בגלל שאת כבר התייאשת ממנו והפסקת להאמין שאפשר לשנות.
אולי כי זה מביך אותך.
אולי כי התעייפת כבר ואת עסוקה מדי בלשרוד בשביל לטפל בזה.
ואת דוקא אדם מודע מאוד, את משקיעה מאוד בהרבה מאוד נושאים,
את אדם מדהים ועשיר בידע וכישורים, אבל על הנקודה הזו, את פשוט מדלגת.
כאילו שהיא לא קיימת. כאילו שהכל בסדר.
ואולי כבר התרגלת לעבוד סביבה.
למצוא דרכים חלופיות להגיע למטרות שלך בלי לפתוח את הנקודה הרגישה הזו.
אבל בשקט, עם עצמך, או עם חברה טובה, אפשר לשמוע אותך קצת בוכה,
קצת מתלוננת, קצת מסכימה שבאמת לא כל כך נוח עם המצב הזה,
אולי גם חולפת בך מחשבה שהגיע הזמן לשנות.
אבל – רגע אח"כ את כבר שוב חוזרת לשגרה, לחיים, והנקודה הרגישה חוזרת לפינה.
תרשי לי רגע לשתף אותך בסיפור שהשפיע עלי מאוד.
מסופר על בחור אחד שהלך ברחוב, ובדרכו שם לב לזוג זקנים שישבו במרפסת ביתם,
כשלידם יושב כלב ומיילל מכאב.
למחרת שוב עבר באותו רחוב, ועדיין הכלב מיילל.
הבחור לא יכל להסתיר את סקרנותו, ניגש אליהם ושאל – "למה הכלב שלכם מיילל?"
"הוא יושב על מסמר" ענו לו באדישות.
"אז למה הוא לא קם?"
"כנראה שזה כואב לו מספיק בשביל להתלונן, אבל לא מספיק בשביל לקום ולעשות משהו לגבי זה"
~~~
השלב הראשון והמהותי בדרך לשינוי, בדרך לטוב הלא מתפשר שמחכה לך,
הוא להבין שמגיע לך להיות בטוב באמת.
מתוך ההבנה הזו תוכלי לעשות 3 צעדים פשוטים:
1. להודות שאת יושבת על מסמר
2. לזהות על איזה מסמר את יושבת
3. לקום ממנו כבר עכשיו, כי אין צורך לחכות שיהיה יותר כואב.
–
ועכשיו, תעני לעצמך על השאלה –
על איזה מסמר את יושבת?
איזה נקודה רגישה מהווה את המסמר בחייך?
שתפי אותי כאן בתגובות או באופן אישי במייל או בפייסבוק, אי"ה אענה באופן אישי לכל תגובה.
ועכשיו אם את מוכנה… הגיע הזמן לקום לא? לקום מהמסמר ~ רוחות של שינוי
בהצלחה!
איילת אסטרייכר, דרך הטוב
היי, איילת. לקח לי זמן. המון זמן להבין שאת בעצם מדברת…אלי. ואז לקח לי עוד קצת זמן, כדי להבין שאני פוחדת. פוחדת נורא מהשינוי הזה. אולי כי אני כבר מכירה את "המסמר" הזה יותר מידי זמן, ועכשיו פשוט מפחיד מידי להכיר סוג אחר של מסמר…
אז זהו. זיהיתי את המסמר… אני פוחדת. והפחד הזה משתק אותי…
מגי יקרה, איזה יופי שהבנת. שזיהית, ששיתפת.
ההכרה בפחד הזה היא שלב ראשון ומהותי בדרך לשינוי הטוב.
זה כל כך מובן וטבעי לפחד משינוי.
אני רוצה לתת לך עוד שאלה לחשוב עליה –
מה הפחד הזה נותן לך בתמורה ?
השלימי את המשפט… "בזכות הפחד אני………………."
בהצלחה רבה מגי,
רק טוב,
איילת
קודם כל תודה שהזכרת לי 🙂 !!
את צודקת איילת, בדיוק עכשיו אני נמצאת בשלב שאני לפחות מודה שאני יושבת על מסמר..כל פעם שכאב חשבתי שאני לא בסדר ואני צריכה להוביל את השינוי אבל זה היה בכיוון הלא נכון. רציתי להשקיע עוד יותר במקצוע אבל בדיוק שם אני יושבת על המסמר, משקיעה ומשקיעה וככל שאני משקיעה יותר ככה הישיבה כואבת יותר וזה לא הגיוני. הרי שאדם משקיע אמור לראות את פירותיו אך במקום פירות אני יושבת על המסמר. למה כל כך קשה להגיד שהשקעתי שנים של לימודים ועבודה על משהו שלא מתאים לי? אולי הרגשה של בושה או של מה לא בסדר איתי, כאילו אני לא יכולה להיות אדם מוערך כי אני לא מתאימה למשהו.
נעה יקרה, בשמחה רבה!
אני קוראת בין השורות כאב של אכזבה מעצמך, על שבחרת להשקיע שנים במקצוע שלא מתאים לך.
ומצד שני אני רואה באומץ שלך להודות שאת רוצה שינוי – את השחרור של המסמר. נדמה לי שאת כבר לא יושבת עליו, אולי עוד אוחזבת בו…
אני מאמינה שבדרך שלך, למדת משהו מהמסע הזה. זה לא היה לחינם.
אני מאמינה שבדרך להגשמה העצמית ולהבנת היעוד האמיתי שלך, יש שיעורים שבאים ללמד אותנו כלים וכישורים שמכשירים אותנו לעבודת חיינו.
לנו בהסתכלות הצרה נדמה שיש כאן טעות או עיקוף נורא גדול מהאמת הפנימית שלך,
אבל כתלמידים אנחנו לא תמיד יודעים איך הכל מסתדר בסוף.
אבל זה יסתדר.
את אמיצה ומדהימה שאת בכלל מסכימה לראות את הצורך בשינוי שהנשמה שלך קוראת לך לעשות.
רק לפני שתצאי למסע הזה, אספי את כל המתנות שקיבלת עד כה מהדרך.
אני ממליצה לך לקחת מחברת ועט, או לכתוב במחשב במסמך חדש, את כל הכישורים והתובנות שאת מעריכה בעצמך,
אותם אספת ולמדת בזכות נסיון חייך עד כה.
בהצלחה רבה, המשך מסע מופלא,
איילת
איילת יקרה,
תודה רבה על מילות העידוד. נתת לי הרבה חומר למחשבה. בהחלט יש הרבה מה ללמוד בעיקר ממה שטעינו.
תודה רבה!!
שלום איילת!
לא מאמינה! איך ידעת שאני יושבת על מסמר? הפניה הישירה שלך אלי עירערה לי את הביטחון! אבל אני אנצל את ההזדמנות. איך אני מתגברת על חוסר הביטחון שרובץ עלי? אני מוערכת ואהובה, אך המסמר שלי לא נותן לי להנות מהמחמאות. אשמח לתגובתך.
שושי יקרה. יש דברים שרואים מכאן… 🙂
האמת היא שכולנו יושבים על מסמרים. גם אם אנחנו לא מודעים לכך.
חוסר הבטחון שרובץ עליך כנראה לא רק שלא נותן לך להנות מהמחמאות, כנראה שהוא עושה קצת יותר נזק,
כי זה צריך להיות מספיק כואב בשביל לרצות לקום מהמסמר הזה.
אני גם לא בטוחה שיש לך חוסר בטחון באופן כללי, האם יש תפקידים בחייך בהם את מרגישה שיש לך בטחון?
ההכללה הזו של אני כזו או אחרת, מסוכנת.
הרשי לעצמך לחקור ולהפריך אותה, הרשי לעצמך לדייק אותה,
באילו מצבים את חשה חוסר בטחון? למה? איזו אמונה יש לך על עצמך בתחום זה?
כך תוכלי להוציא את המסמר באופן ממוקד ואפקטיבי.
בהצלחה רבה!