קיץ. אוגוסט. 3 הבנות שלי בבית. הן מקסימות! באמת נשמות טהורות אחת אחת.
אבל השקט שאפיין את תקופת הלימודים, ואפשר לי לפגוש את עצמי בתנאים הכי אידאליים, איננו.
אז זה מאתגר. מסכימה. זה לא פשוט, וזה קרקע מצויינת לשיפוטית שבי להכנס לתפקיד בכל הכח. אז הנה היא פה שוב. ובכל זאת, פגישה עם עצמי התקיימה, ושתי הקולות שבי עשו שלום בתוכי.
מעתיקה פה מילים איתם סיימתי את מפגש הבוקר של יום האתמול.
לפעמים הפגישה עם עצמי מתחילה בחריקה.
עד שסוף סוף באתי אלי,
אני עוצרת ולובשת משקפי ביקורת
מסתכלת על עצמי במראת השיפוטיות
ומתחילה את החגיגה בטון מאוכזב של נזיפה.
את לא…
וגם לא …
ולא…
ולא…
ולא…
את פשוט לא.
אוי כמה זה מעיק ומציק
כמו אלף חיצים מחודדים.
מוציאה את האוויר בבת אחת ודי.
במקום להיות ברגע הזה כאן,
לגמרי עם מה שקורה פה ועכשיו
אני נמצאת בדמדומים של שום מקום
לא פה ולא שם
לא נחה ולא נוכחת
לא עושה ורק בורחת
ואני רוצה להיות קרובה,
ממש להיות קרובה אלי
להיות לגמרי איתי
לשמוח בחלקי.
הרי זו בעצם כל תפילתי
להיות מודה
ושמחה
רגועה ושלווה
להיות נשאית של שקט מחבר
לתת לקול הנשמה שלי לדבר
לתת לעצמי לנשום
ולהודות
לנשום ורק להיות
שלמה
ככה
ברגע הזה
בלי תנאים.
וכמו קסם מרגישה
שחיברו אותי לבלון חמצן
בלון אהבה
בלון חמלה
בלון שמרים אותי מעל לכל הדרמה
איי כמה טוב שבאתי אלי,
כמה טוב.