קטגוריה: דרך הטוב ~ להעצים את הטוב שבך

זה קורה בלי תכנון

בלי הודעה מוקדמת

וכשזה נלחץ… המערכת כולה סוערת.

מי לחץ לי על הכפתור? פעם זה קרוב משפחה, פעם זו חברה, פעם זו אני בעצמי… פעם לקוח / קולגה / המורה של הילדה… לא משנה מי לחץ, זהו, זה נלחץ.

וכשהכפתור נלחץ אני נכנסת לעולם אחר.

שם חוקי המשחק אחרים.

ההגיון כבר לא תופס מקום. אין צורך בהצדקה של רגשות, פעולות ותגובות.

כאוס.

לחצו לי על הכפתור וזהו. איבדתי את הקשר עם עצמי.

כל מה שחשבתי שאני מבינה, נגוז. כמו נמחק מזכרוני.

ההחלטה הטובה מהבוקר עליה הצהרתי נראית כמו חזון אחרית הימים עם אופציה לסרט דמיוני.

והיאוש, נעשה יותר נוח.

וזה לא משנה אם הכפתור שנלחץ היה כפתור הלחץ, הכעס, האשמה, העצבות או הפחד.

כשהכפתור נלחץ נדמה שהטוב איננו בנמצא.

נושמת עמוק וזוכרת שיש לי אפשרות להתחכם לו.

במקום להכנע לתכתיבי הכפתור, יש לי אפשרות ללחוץ על כפתור חדש בתגובה. כפתור איפוס.

כפתור איזון. כפתור ריסטארט, הפעלה מחדש.

נגיש ופשוט. קיים ואמיתי.

כפתור הקסם דרכו אני בוחרת להיות (כל פעם מחדש) לטובתי.

~~~~~

זה אמנם מרגיש כמו קסם.

השיטה של הפירמידה ההפוכה הנלמדת בסדנאות ובקורסים של ריפוי בדרך הטוב, מבוססת על עבודה אינטואיטיבית, כח המילים והבחירה, ועבודה אנרגטית.

התוצאות מפתיעות כל פעם מחדש ואני רואה בכך שליחות גדולה להעניק את החופש להנהגה רגשית לעולם.

בחזון שלי אני רואה מילוני נשים ואנשים, משתמשים בשיטת הפירמידה ההפוכה לשחרור רגשי.

וכחלק מהתקרבות לחזון הזה, החלטתי לאפשר להכיר את השיטה

בסדנא קצרה במחיר נגיש,

המטרה של הסדנא הזו היא לצאת עם גישה מהירה לכפתור האיפוס והבחירה מחדש.

ידע מעשי, קונקרטי, שיהפוך לערכת עזרה ראשונה שתוכלי לקחת איתך לכל מקום, ולשלוף בעת הצורך בכל עת שנלחץ לך כפתור רגשי.

מזמינה אותך ללמוד עוד פרטים על סדנת ריפוי בדרך הטוב

מזמינה אותך להרגיש, לשחרר, לאהוב.

לפרטים על הסדנא האינטרנטית

-אפשר לשאול אותך למה את מתוחה כל כך?

כי יש לי הרבה דברים בראש.

-ולמה את מתוחה כל כך ?

כי יש הרבה מה לעשות. ויש הרבה דאגות, אלה החיים… מה לא ברור? וגם מעט מדי זמן או כח או חשק, וגם תחושה שהכל עליי כזה. מן עומס. הצפה

-אני מבינה

כן?

-כן.

ומה את מציעה לי לעשות עם זה ?

-כלום.

כלום? לא הבנתי. את סתם שואלת כדי להציק? להציף לי את הכאב?

-לא.

אז למה?

-כדי להזכיר לך את האפשרות של חיבור לאור הטוב

אור? זה מה שיעזור לי עכשיו?

-אור. כן… לא סתם אור. גנראטור של אור אינסוף.

מכירה את הדיבורים האלה על אור ואהבה… זה כבר עובר לי ליד האוזן. לא נכנס פנימה. אפילו לא מדגדג. נתקל בחומה גבוהה, רחוק ממני.

-אני מבינה.

עוד פעם את מבינה, ואני לא מבינה כלום. , תגידי, נשמה שלי, מה את רוצה ממני?

-שתסכימי להתחבר.

לאן לאור?

-כן לאור. לאור הטוב שבך. לאור האינסוף.

אני עסוקה מדי בשביל זה. מי יעשה את כל הרשימה הזו במקומי בזמן שאני מתחברת לאור?

מי?

למה את לא עונה לי?

-כי את לא רוצה לשמוע. את עסוקה בלעצום עיניים. בלהיות עסוקה. בלהיות מסכנה. בתלונות. בבריחה… חבל. את כל כך מפספסת.

מה אני מפספסת?

-את האפשרות השניה…

תגידי לי, כשאהיה מחוברת לאינסוף הזה, לאור הזה, לטוב הזה, אז המשימות יתפוגגו? הכלים בכיור ישטפו? הבעיות בבית יעלמו? אולי גם המשכנתא תיסגר מעצמה?

-אהובה, כשאת תהיי מחוברת לאינסוף יהיה לך עדיין את כל השפע הזה, רק באור הנכון…

באור הנכון?

-באור הנכון.

אוקיי, ואיך מתחברים לאור האינסוף הזה? מה צריך לעשות?

-כלום.

לעשות כלום?

-כלום. רק להסכים. להיפתח.

אני לא יודעת לעשות כלום. את יודעת מה? עזבי .

סתם בזבוז זמן השיחה הזו. כבר יכלתי להספיק בינתיים עוד כמה דברים…
–
–
מה? למה את שותקת פתאום? ומה זה החיוך הזה?

-כשתהיי מוכנה להתחבר, את יודעת איפה למצוא אותי…

רגע, אל תלכי. אני רוצה. אני פשוט… פשוט התעייפתי. את מבינה?

-אני מבינה.

אוף… כבר אין לי כח לכל הנסיונות האלה. אין לי אוויר.

-אני מבינה. זה באמת לא קל.

אז איך עושים כלום? אני רוצה מהאור הזה…

תתחילי מלנשום עמוק. תסכימי להרגיש. תסכימי לשחרר. תסכימי לאהוב.

לאהוב? לאהוב מה?

לאהוב את הרגע הזה בזמן

את עצמך

את נשמתך

את מהותך

אפשר בעצימת עיניים גם, פשוט הרשי לגוף שלך רגע להרפות,

הסכימי להרגיש כל שריר וכל תא שמבקש שתתני לו מקום

הקשיבי,

הסכימי לפתוח את הלב, עוד קצת ועוד קצת,

עד שתרגישי שאת מקבלת קרן אור חמימה שנובעת מתוכך, אור אינסוף

שממלא את כל הגוף ומקיף את ההילה שלך בחום של אהבה מתוקה…
~
את עוד איתי?

אני כאן.

סוף סוף אני כאן

תודה.

הג'ינג'ית המתוקה שלי כעסה היום בסעודה שלישית, וכאות מחאה זרקה על אחותה פסטה שהגיעה לרצפה.
ביקשתי ממנה הכי יפה שאני יכולה שתרים בבקשה את הפסטה מהרצפה.
"לא!, אני לא מרימה!!"
הבנתי שלהלחם איתה לא יעזור ( אין חכמה כבעלת נסיון…) ושלפתי את הטריק הידוע שלי.
התחלתי לספר סיפור.

לא הצהרתי שאני מספרת סיפור. וגם לא היה לו שם או התחלה ברורה.
זה התחיל בערך ככה.

"ואז, כשאורי חזר הביתה הוא ראה ששלט שם המשפחה שלו שהיה ליד דלת הבית, השתנה לשם באותיות לועזיות, המפתח שלו לא פותח את הדלת, והשכנים הנחמדים הפכו למשפחת דובים… "

ביקום מקביל הג'ינגית שלי זחלה על הרצפה הרימה את הפסטה וחזרה למקום כאילו כלום.
אבל הייתי חייבת להמשיך את הסיפור כי כבר כולם היו במתח. אז איכשהו נכנס לסיפור כדור אור צבעוני שעושה בלגן ומשנה את כל מה שקרניו פוגשות.

כבר שבועות היא מתאמנת בבית על השירים, מקסימה אותנו במילים המתוקות שהיא ממציאה לכל אלה ששכחה, מחכה ונרגשת ליום הגדול.

בוקר, לבושה בשמלה חגיגית ותסרוקת של נסיכה, היא נזכרת – "אני רוצה שגם זיידה יבוא למסיבת הסיום בגן!"

מתקשרים, מזמינים, הוא נענה.

פלאפונים שלופים, מלווים בהורים, נכנסים לגן ומחפשים להתאים את הרגליים הארוכות לכסא הנמוך… לתפוס מקום טוב שיוכלו לצלם בנחת.

אני מוצאת את מקומי ומחייכת לשלום לנסיכה, מבקשת את רשותה לצלם אותה עם התלבושת והכתר, והיא מסרבת בתוקף. אני לא נבהלת, מכירה בחלק הזה שבה ומרפה.

אני מספרת לה בשמחה שזיידה (חמי) יבוא כמו שהיא ביקשה.

"אני לא רוצה שהוא יבוא" היא לוחשת לי בזעם, כשהיא עדיין יושבת במעגל עם חבריה לגן.

אני מסרבת להאמין – מחייכת אליה בחזרה ממקומי, ואומרת לה, "אבל הוא כבר בא, הוא יהיה כאן עוד רגע"… ובלב מתפללת שתשנה את דעתה ומהר.

"אני לא רוצה שהוא יבוא" – היא חוזרת הפעם במשנה תוקף.

אני מנסה לנשום, מסתובבת לאחור ורואה את חמי נכנס לגן ומוצא את מקומו על הכסא הקטן.

נגה עוזבת את המעגל ובאה אליי בבהלה, "שילך" היא צועקת אלי בלחש, "שילך, אני לא רוצה שהוא יהיה פה."

המסיבה תכף מתחילה אבל אנחנו כבר בעיצומו של המופע הדרמטי הפרטי שלנו…

מתפתלת על הכסא אני פונה אליו ומסבירה לו שהיא כנראה מתביישת בנוכחותו. הוא מייד מבין – "אני לא רוצה שהיא תרגיש לא בנוח, אני אלך."

נגה בתגובה מורידה את התלבושת והכתר וקובעת לצדי את מקומה החדש.

וכך מצאתי את עצמי, כשנגה יושבת על ברכיי, צופה איתה ביחד מהצד, במסיבה שהיא כל כך ציפתה לה.

מחובקות נשארנו עד תום המסיבה, צוות הגן לא שם לב להעדרה, אפילו לא כשגילו שיש תלבושת מיותרת לאחד הריקודים.

על הריקודים של חבריה לגן לא ממש התחשק לי להסתכל, כך שנותר לי הרבה זמן להסתכל פנימה.

וואו מה שמצאתי שם!

הנה דחיה, והנה חוסר שייכות, הנה פחד, והנה חוסר אונים, מסכנות, עלבון, פגיעות, והנה "לא רואים אותי", והנה אשמה ואפילו כעס. זו בהחלט היתה חתיכת מסיבה.

נשמתי, רגש, רגש. חיבקתי את נגה שלי חזק ובתוכי חיבקתי את הילדה הקטנה שבי.

"הנה הזדמנות לתרגל את מה שאני מלמדת אחרים" אמרתי לאמא שישבה לידי והיתה עדה לדרמה שלנו…

עצמתי עיניים, ועשיתי תהליך שחרור מקוצר של "הפירמידה ההפוכה".

כמה דקות של שחרור ויכלתי לנשום שוב, וללחוש לה באוזן –

יקרה שלי, מאוד הייתי שמחה לראות אותך רוקדת עם כולם, אבל שתדעי שאני אוהבת אותך המון בלי קשר למה את עושה או לא עושה. אני אוהבת אותך יקרה שלי.

והיא, התרפקה עליי במתיקות, כאילו נתתי לה אישור פתאום שהיא בסדר, שהיא אהובה, שהיא יכולה להפסיק לסחוב אשמה. שהיא יכולה פשוט להיות עליי ולחכות איתי בסבלנות שהמסיבה הרשמית תגמר והיא תוכל לרוץ לכיבוד שמחכה להם בחצר.

נשימה… והמסיבה ממשיכה… היא הסכימה שנצטלם יחד כדי שגם לה תהיה מזכרת מהמסיבה 🙂

ואז לחשתי גם לעצמי.

אני אוהבת אותך ללא תנאי.

בדיוק כמו שאת.

כן, הייתי שמחה שלא לפגוש את כל שק הרגשות שמצאתי בתוכי. אבל הם שם.

והנה זכיתי, בזכות בתי, לנקות ממני עוד שכבה דקה, בדרך לאהבה.

תודה!

מה חדש בדרך הטוב? תפתחי יומן – אירועים קרובים