מה את מנותקת?
את לא שייכת ?
איפה את חיה?
לא אכפת לך?
למי שאין עבר אין עתיד!
לאנשים רגישים במיוחד, יום השואה מביא איתו קושי כפול.
קושי לפגוש את הרוע האכזרי והנורא הזה
וקושי עם עצם הקושי לפגוש את הרוע הזה…
יש, שהיום הזה (והימים שלפני, ואחרי…) כל כך כבד ומכאיב להם, אם בגלל הסטוריה אישית, ואם בגלל רגישות גבוהה, עד שהם בוחרים להמנע לגמרי, להסתגר, לעצום עיניים, לחכות שיעבור… או בוחרים בעדינות בגישת הסינון של מה אני רואה, וכמה אני רואה ושומעת…
הדרך שלי להתמודד עם היום הזה,
היא להתמקד בטוב, ודווקא ביום השואה, להתמקד באופן עמוק בהודיה.
אנה פרנק, ביומנה, מתארת את געגועיה לאותם דברים קטנים גדולים, שמבדילים בין חיים בחושך לחיים באור… בין אדם כלוא לאדם חופשי
"לרכב על אופניים, לרקוד, לשרוק, לראות את העולם, להרגיש צעירה, לדעת את תחושת החופש – לכל אלה אני מתגעגעת"
ובפרספקטיבה הזו אני בוחרת להיות ביום הזה,
מרכינה ראש על האבדן הגדול, מתחברת לסיפורי הגבורה ונחישות הלב
ובעיקר, בהודיה, על כל פרט קטן ולא מובן מאליו בחיי.
מי שרוצה להודות יחד, אפשר להצטרף באהבה לקבוצה להכרת הטוב יום יום
https://www.facebook.com/groups/thank.you.everyday/
או לכתוב כאן בתגובות את התודות שלך…קטנות וגדולות.
כי אין תודה שהיא קטנה מדי. במיוחד ביום הזה.
הנה שלי.
תודה על הזכות לשרוק, לצחוק, לאהוב, לצעוק, לבכות בקול, לשיר, לטייל, להקים עסק, לאכול, לישון במיטה נוחה, לשתות קפה, לבלות עם חברות, לנפוש עם בן זוגי, לכתוב כתבים בפומבי, לנסוע לאן שליבי חפץ, להתלבש איך שאני אוהבת, לחיות בארץ שלי, עם יהודים חופשיים וגאים כמוני, לקנות מה שאני צריכה וגם מה שלא, להתקשר למי שאני רוצה מתי שאני רוצה, לאפות, ליצור, לשפץ, לגהץ, לצלם, לחלום, ליישם, להגשים, להנחות סדנאות, לאמן, לטפל, להתראיין, לפרגן, לבכות, להיות, לזכור.
נזכור ולא נשכח.
נזכור ולא נשכח להודות.
