הבוקר, שמתי לעצמי טיימר לחצי שעה מדיטציה
בסבב היכרות שעשיתי לפני כשבוע, כל אחד היה צריך לומר גם מה השריטה שלו. אמרתי שאני אוהבת לעשות מדיטציות. (אחר כך חשבתי על עוד כמה… שייקים ירוקים למשל, ועוד..)
בכל מקרה, בחזרה לענייננו, אחרי 44 דקות הרגשתי שכנראה עבר כבר הזמן, הצצתי בשעון, אכן לא שמעתי את ה"גונג".
אחרי השקט הזה, נפגשתי עם עצמי ואספתי את הדברים שעלו לי במדיטציה, והמשכתי לעוף איתם קדימה לעוד מחשבות שצצו פתאום. ברור לי שזה לא פתאום, זה תהליך שמתאפשר תודות להסכמה להיות נוכחת ולהקשיב, לא למהר להבין. לא למהר ליישם.
נדהמתי מהקלות שבה כתבתי פתאום טקסט שיווקי להרצאה החדשה שלי, "קרובה לעצמי". פתאום לא היו התלבטויות, ולא היתה שום תקיעות. לא כתבתי מתוך פחד ולא מתוך ריצוי. ובתוך כמה דקות יצרתי סקיצה ראשונה לפלייר שכל כך לא בא מהמקום הרגיל שלי. ועם זאת משקף כל כך את מי שאני. באמת.
אני עוד לא מפרסמת אותו
כי אני מכבדת את הצורך שלו להתבשל
לשהות, להתעדן, להשתרש.
אבל זה יקרה. בקרוב. וזה כל כך מרגש.
ובינתיים ממשיכה לקבל פניות מרגשות מנשים שנושא המשקל מעסיק אותן והן מחכות לשמוע ממני על התהליך שאני אציע בקרוב.
וגם פה, אני מסכימה לנשום, ולא לרוץ קדימה. בודקת, מדייקת, מתבוננת.
כמה נעים לגלות, שהלחץ שכל כך היה חלק ממני שנים ארוכות,
פינה מקום לרוגע, לקשב, לאהבה.
בתמונה – לקראת צהריים, שיתפתי בקבוצה של "קרובה לעצמי" התכנית השנתית שלי, את צלחת הפירות שהכנתי לי לארוחת בוקר מאוחרת.
איזה כיף, להיות פה בשבילי, לטובתי, #קרובהלעצמי #אהבהעצמית
הכל מדוייק.
