הג'ינג'ית המתוקה שלי כעסה היום בסעודה שלישית, וכאות מחאה זרקה על אחותה פסטה שהגיעה לרצפה.
ביקשתי ממנה הכי יפה שאני יכולה שתרים בבקשה את הפסטה מהרצפה.
"לא!, אני לא מרימה!!"
הבנתי שלהלחם איתה לא יעזור ( אין חכמה כבעלת נסיון…) ושלפתי את הטריק הידוע שלי.
התחלתי לספר סיפור.
לא הצהרתי שאני מספרת סיפור. וגם לא היה לו שם או התחלה ברורה.
זה התחיל בערך ככה.
"ואז, כשאורי חזר הביתה הוא ראה ששלט שם המשפחה שלו שהיה ליד דלת הבית, השתנה לשם באותיות לועזיות, המפתח שלו לא פותח את הדלת, והשכנים הנחמדים הפכו למשפחת דובים… "
ביקום מקביל הג'ינגית שלי זחלה על הרצפה הרימה את הפסטה וחזרה למקום כאילו כלום.
אבל הייתי חייבת להמשיך את הסיפור כי כבר כולם היו במתח. אז איכשהו נכנס לסיפור כדור אור צבעוני שעושה בלגן ומשנה את כל מה שקרניו פוגשות.
מפה לשם נכנסתי לסיפור פנטזיה שהוא בדרך כלל לא הנישה שלי, התאפקתי לא לסיים את הסיפור ב "ואז הוא התעורר וגילה שהכל היה חלום" עמדתי בזה בגבורה.
בינתיים האווירה השתנתה, ראיתי שהתיישבה במקום, עשיתי פנים מופתעות שהפסטה כבר לא על הרצפה, היא הכחישה כל קשר, וסיימתי את הסיפור.
או ככה חשבתי.
"מה זאת אומרת סוף הסיפור????" כעסו הבנות שלי שדרשו עוד.
"תעשי פרק ב' על גילוי סוד הכדור."
בקיצור מפה לשם, אנחנו בפרק ד'. לפני שהלכו לישון הן החליטו שמוציאים ספר לאור. עדכנתי אותן שאין סיכוי שאני מצליחה לשחזר את הסיפור וזה תלוי בזכרון שלהן ובאחריות שלהן לכתוב.
הן חילקו תפקידים. נסיה כותבת. שירהלל אחראית על הכריכה. נגה (הג'ינג'ית) מאיירת…
ועוד סוכם שליום הנישואים שלנו נקבץ את המשפחה המורחבת וכל אחד מבני המשפחה יקבל עותק.
ואני רק רציתי שהיא תרים את הפסטה מהרצפה.
עוד באותו נושא 100% אמא ל5 דקות