תובנות מחדר הניתוח, וגם לפני, ואחרי…

5aed73731a24483df049595e4001ce90_210X118הפוסט הזה נכתב ימים ספורים לאחר הניתוח שעברתי ב.9.2.16 משיקולים שונים החלטתי אז לא לפרסם אותו פרטתי על כך בפוסט הזה. ולשמור אותו לזמן הנכון… עכשיו, אולי הגיע הזמן הנכון.


 

אולי עוד מוקדם לסכם אבל אולי סיכום ביניים כבר אפשרי.

בימים האחרונים החיים שלי הרגישו יותר ויותר כמו דומינו שברירי שנופל בזה אחר זה ומנפץ את תכניותיי הבנויות להפליא. אחת המתנות של הזמן הזה עבורי הוא השיעור בענווה. ההבנה הפנימית שאין לי שליטה על המציאות, ויחד עם זאת נשמרת לי זכות הבחירה.

כבר כמה שנים שאני חיה מתוך חוויית שליחות, ובונה תכניות מתוקף שליחותי. אבל היי, אם אני שליחה אז מי ששלח אותי, יכול לשנות את התכניות עבורי בכל עת.

כשחושבים על מישהו אחר קל יותר להבין. ומה לעשות שהאסוציאציה הראשונה שלי לשליחות לא באה מהסטוריית השליחויות המשפחתיות בחו"ל אלא דווקא מתחום מוכר וגשמי למדיי.

פיצה.

כששליח פיצה בדרכו לרחוב הרצל מקבל הוראה לנסוע במקום זה לרוטשליד, איך הוא מגיב לדעתכם? אני אגלה לכם. הוא לא כועס, הוא לא מתפרק, הוא לא מתפטר מתפקידו. נכון? הוא נוסע לרוטשליד. גם אם הוא לא מבין מה קרה ולמה, הוא יודע שאם שלחו אותו לשם אז כנראה צריך אותו שם. הוא לא נאחז בתכנית המקורית עוצר את האופנוע בצד ובוכה – אבל זה לא פייר, הייתי אמור לנסוע להרצל.

כשאני חושבת על שליח הפיצה הזה, קל לי להבין. אבל לגבי עצמי… כאן האגו לא מבין הגיון. כאן המבחן האמיתי של אמונה, של התבטלות. של ענווה. זה לא שיעור קל, אבל אני משתדלת בכל כוחי להיות שליחה נאמנה לא משנה לאיזה כתובת שלחו אותי. לבית מלון, או בעצם לבית חולים.

משנכנס אדר מרבים בשמחה. ראש חודש ואני מגיעה שוב למקום המוכר בבית חולים. שוב מחפשים לי וריד, שוב בדיקות שוב המתנה. וכאבים. חזקים. ופחד. ובלבול. אני עושה לעצמי תהליך שחרור ובוחרת להיות מקבלת ואופטימית. הרבה שעות של המתנה בצום חיכו לי עד שנפלה ההחלטה להכנס לניתוח.

מסירה איפור ומורידה עוד שכבה של קליפה ממני. לובשת חלוק ומרגישה איך אני מתרחקת מהתדמית של עצמי ומתקרבת פנימה למקום אחר. שקט. נקי.

במחלקה אני ממתינה שיקראו לי. מבקשת מהאיש שלי לפתוח את פעמוני דרך. שולפת קלף ומתגלגלת מצחוק. מדהים כמה זה מדוייק.

רגע לפני הניתוח. חיצי הלח

אני שולפת פנקס וכותבת לעצמי ברצף, הכל מאת השם, הכל לטובה, הכל מאת השם הכל לטובה הכל מאת השם…

הגיע השליח אני שומעת את האחות קוראת בקול. מסתבר שיש תפקיד כזה, על התג שלו כתוב אחר כבוד שליח. האיש שלי במצב רוח עליז שואל אותו אם צריך רשיון מיוחד כדי להזיז את מיטת בית החולים לחדר הניתוח. השליח לא מבין את ההומור ומניד את ראשו לחיוב ברצינות.

אנחנו נעים לכיוון חדר הניתוח ואני מתפללת לא לפגוש אף אחד שאני מכירה בדרך. על זה את חושבת עכשיו אני שואלת את עצמי? את נכנסת לניתוח איך יכול להיות שזה מה שמעסיק אותך. המחשבות רצות מהר. חלקי פסוקים עוברים לי בראש. החדר קר וגם השמיכה החמה לא מצליחה לשכנע אותי אחרת. תמונה למזכרת? האיש שלי שואל. אני לא במצב להתנגד עכשיו. הוא מצלם.

חדר ניתוח. הצוות מסביב עסוק בהכנות. פתאום צמרמורת כזו, מרגישה בחינה של יום כיפור, מתפללת שכל הכאבים והנסיונות יכפרו לי על כל העוונות, מתפללת לחיים. מתפללת לזכות להשתפר, להיות טובה יותר. מסכה על הפנים מולבשת ורק הגוף נשאר נוכח ודרוך.

 

הכל התחיל שבוע קודם.

נרגשת ניגשתי לבדיקת אולטראסאונד ראשונה.

-את בטוחה שאת בהריון?

-כו, אני עונה, ומיד שואלת "מה זה?"

-שחלה

-אה… ואין שק?

-אין שק. את יכולה להתלבש.

 

ככה ברגע, כל הציפיה וההתרגשות התחלפו בענן גדול מפחיד ומאיים של "מה יהיה"

בזמן שאני מנסה להסדיר נשימה, הטכנאית מתלחשת עם הרופאה.

יש לך גם כאבי בטן? הן משתפות אותי פתאום בשיחה, כן אני עונה.

יש לה. היא חוזרת אחריי.

ואז – אז טפסים, ובדיקת דם דחופה, והפניה למיון ודמעות שלא מצליחות להתאפק למרות האיפור ששמתי הבוקר.

לפחות 10 מחשבות שונות נלחמות על תשומת ליבי. ומדי פעם מצליחה להכניס נתונים של משפטים שנאמרים לי.

מה יש לי היום? שתי פגישות אימון וסדנא, לבטל? לא לבטל?

"לפי התוצאות של הבטא נראה אם את מתאשפזת היום או לא."

ויש את הקורס שנרשמתי אליו ביום ראשון. וגם הזמנתי כבר חדר בבית מלון.

"השליח של הדם כבר יצא, נשים במעטפה ונכתוב דחוף. מקווה שיהיו לך תוצאות היום."

זהו.

המתנה.

נושמת עמוק ועושה תהליך שחרור לעצמי. כמה דקות של קשב ואני חוזרת לעצמי. מוותרת על המסכנות, ובוחרת להיות אחראית, בוחרת ועושה. מתפקדת. פועלת. ושורדת את המתח של חוסר הודאות.

כמה שעות אחר כך, במיון, מצאו אותו את השק השובב, נח לו בכיף בחצוצרה. באופן מפתיע אני במצב רוח מרומם. מרומם מדי. רק בעוד 24 שעות יפול לי האסימון ואני אתחיל לבכות כמו משוגעת כשההדחקה תתפוגג ובמקומה יופיע כאב עמוק של עצב, אובדן, אכזבה ותסכול.

מרשה לעצמי להרגיש,

מרשה לעצמי לבקש עזרה,

מרשה לעצמי לדמוע.

במכתב השחרור נאמר שבועיים מנוחה.

אז עכשיו אני בבית. הניתוח מאחוריי.

מנוחה זה לא דבר פשוט למי שרגילה לתכנן, להיות בשליטה, להיות בעשיה. המתח שבין הרצון להיות כבר במקום אחר ובין הצורך של הגוף להתאושש בקצב שלו, מזכירים לי שוב את השיעור שלי. שיעור בענווה.

אבל יש לי סדנא ביום חמישי הקרוב, אני חייבת להרגיש טוב עד אז.

אני שומעת את הקול הזה בתוכי, דוחק, מלחיץ, כבר דחית מספיק סדנאות בשבועיים האחרונים…

נכון… ויחד עם זאת,

אני מרפה.

ולעת ערב, מרגישה מוכנה להתחיל לאסוף את המתנות ממקטע הדרך המורכב שנקרה בדרכי.

והנה עוד כמה תובנות שנערמו לי בתודעה ומבקשות להכתב באופן ברור.

  1. מה שקורה לא במקרה. והטוב קיים תמיד. גם עכשיו. גם כשעצוב וקשה, וגם כשהתכניות משתנות לכיוון הכי הפוך ממה שחלמתי. גם אז, יש כל כך הרבה הרחבות וחסדים לרוב. בימים האלה זכיתי כפי שכתבתי בקבוצת הכרת הטוב, להרגיש על בשרי את הפסוק "בצר הרחבת לי"
  2. יש כל כך הרבה אנשים טובים בדרך, שלא הייתי זוכה לקבל מהם את אורם הטוב לולא עברתי מה שעברתי. וביניהם חברות, ואנשי צוות, ותלמידות שהפכו למשפחה ממש.
  3. אני עשירה. עשירה בהמון לבבות אנושיים, כנים, דואגים ואכפתיים, עשירה באהבה שמסתבר שמתלבשת גם בתפילה, ובמילה טובה, ובמאפה ומאכל ובחיוך.
  4. לפעמים, רק כשמעמעמים מעט את האור אפשר לראות את המציאות האמיתית כפי שהיא.
  5. בסופו של דבר, עם כל הכבוד לתכניות שלי, הכי חשוב, זה הבריאות

 

 

בתפילה לרפואת הגוף והנפש לכל…

וזכרו,  הטוב קיים תמיד, מה שקורה לא במקרה, ותמיד, תמיד יש בחירה.

ואולי עוד מילה בסוף פוסט ארוך לא תזיק.

ביננו, אני יודעת שעוד לא התחלתי להבין מה באמת קרה פה ולמה, אבל אני מבטיחה לעצמי להישאר ערה ופתוחה לשיעורי החיים, בטוב ובפחות, ולהמשיך לצעוד בדרך הטוב.

לאירועים קרובים בדרך הטוב לחצו כאן