מועדים לשמחה…
כי אם כבר נפלנו, נחפש את השמחה שבאה בתוך המעידה.
חיכיתי כל כך לחול המועד, לטיולים, לטבע, לבילוי יחד בלי הלחץ של נקיונות פסח. אבל…
מאז ערב החג הגב שלי החליט שאם כבר פסח, כידוע פה סח, אז גם לו יש מה לומר.
בעצם לצעוק.
בהתחלה הוא צעק בשקט, ורק שינה תכנית אחת קטנה…
בליל הסדר, זוג כדורים משככי כאבים עשו את העבודה
אבל למחרת, אחרי שכביכול יצאנו ממצרים, הוא צעק חזק. ולא יכלתי להתעלם ממנו עוד.
נכנסתי למיצר חדש, והגב שלי יצא לחופשה ללא תשלום עם תוספת כאבים חזקים שהגבילו את התנועה שלי באופן מבהיל.
מאז, עברו על גבי הרבה שעות מיטה, תריסר בקבוקים חמים, כירופרקטית אחת, טיפול רפלקסולוגיה, עיסוי תאילנדי, דמיון מודרך, פלדנקרייז והרבה תפילות.
היום, אחרי שהפסקתי לבכות ולהתנגד למציאות,
גיליתי את הטוב שבמצב שלי, ובתוכו את הבחירה.
את הטיול המשפחתי היום אמנם לא זכיתי לחוות
אבל בחרתי שהבנות שלי לא יפסידו ויצטרפו אליו עם בעלי,
ולגבי עצמי בחרתי לא להיות קרבן פסח, לחרוג ממנהגי ולבקש עזרה…
ביקשתי. וקיבלתי. יותר ממה שיכולתי לדמיין.
בחירה בטוב אינה מובנת מאליה,
אבל היא כל כך שווה את זה.
אז בחרתי להקשיב לגוף. באמת. להפגש עם עצמי על כל חלקי. להקשיב לקולות בתוכי,
לקול המתסכן, המתקרבן
ולקול המקבל, שאפילו נהנה מהמצב,
ולמולם לקול הנשמה, שמעוררת בי שאלות חדשות…. קושיות…
שאלות שפותחות אותי למסלול חדש במדבר…
כי יציאת מצרים זה לא משהו שהיה פעם מזמן.
זה כאן ועכשיו.
בתוכי.
בתוכך.
ועכשיו. אני כבר יודעת,
שהתכלית של הכאב היא לנענע לי את הלב במובן הטוב.
כמו לולב… לכל רוחות שמים.
כי הכל אפשרי.
ופתאום לראות במצבי,
מתנה.
מתנה של התעוררות
ולא "תכנית אלוקית לא מוצלחת" … כפי שהציע הקול המתמסכן שבי…
?
אז לא טיילתי היום בנחל ה…. ולא עשיתי תצפית מהר….. וגם לא זחלתי במערת….. אבל יצאתי למסלול מרתק ונפלא, לא היה שם צפוף בכלל ולא עמדתי בפקקים, רק בכמה מחסומים רגשיים שהתמוססו אחרי שני עמודים… מסלול שהתחיל בגב שלי, מסלול שאינו נגמר.
כאתנחתא ליום מסע ארוך, שלפתי לי קלף מסר מפעמוני דרך,
תמיד כיף לקבל אור חוזר מהנשמה.
מועדים לשמחה… ?
איילת אסטרייכר,
דרך הטוב
