אני מנחשת שלכולם היו כוונות טובות אבל רק מעט הצליחו לומר את הדבר הנכון… אז כתבתי מדריך. מה **לא** לומר לנשים שעברו אובדן הריון, ומה כן. אבל בעיקר, מה לא…
בשנה וחצי האחרונות עברתי 4 אובדני הריון.
אחד בניתוח שכלל כריתת חצוצרה (הריון חוץ רחמי)
שניים בהפלה טבעית,
ועוד אחרון לקינוח בניתוח גרידה.
כולם היו בשלב מוקדם יחסית (עד שבוע 12)
למרבה ההפתעה, זה לא גרם לכאב שלי להיות קטן יותר.
למה בחרתי לשתף בנושא כל כך אישי? כי אני מרגישה שיש לי פה שליחות חשובה. כי חלק מהאג'נדה שלי בחיי, וחלק מדרך הטוב שאותה אני מלמדת, זה שאם כבר ירדנו, כדאי לאסוף את המתנה מתוך הבור, (ירידה לצורך עליה…) ואם אפשר לעשות עם הכאב הזה משהו משמעותי וטוב, אז אני שם, גם במחיר של חשיפה אישית.
אני בחרתי להתמודד עם האובדן שלי על ידי שיתוף ומתן מקום אמיתי לכאב שלי, למרות שהכי נוח לי להדחיק ולחזור מהר להיות זו שמחפשת את הטוב, אופטימית ומלאת שמחה ואמונה. בחרתי לעצור ולהכיר בכאב כמה זמן שהוא יבקש להשאר איתי.
שיתפתי את החברות שלי. שיתפתי את המשפחה שלי.
ושיתפתי גם את הקהילה שלי, את אלפי העוקבות אחריי ב"דרך הטוב", אפילו ש90 אחוז מהן אני לא מכירה באופן אישי. כי בשבילי השיתוף הזה היה חלק מהריפוי.
ואתם יודעים מה גיליתי??? שהמון המון המון נשים עברו את זה, אבל אף אחת לא מדברת על זה. רק אחרי ששיתפתי – קיבלתי הנהון מבין ועיניים בורקות ובלחש אמרו לי "גם אני עברתי את זה … פעם, פעמיים ושלוש…" ועשרות מיילים, והודעות אישיות, כל כך הרבה כאב… וכולן התמודדו איתו בשקט עם עצמן.
משום מה, מרחפת מעל הנושא הזה שתיקה, ונשים שעוברות את זה נשארות בבדידות גדולה. וכמה חבל. כי לדבר על זה מועיל, מרפא, עוזר לעבד את האובדן ולהגיע לשמחה ואמונה דווקא מתוך הכאב.
הבעיה היא שרבים לא יודעים איך לדבר על זה כי בצד השני יושבים משפחה וחברים שלא יודעים מה לומר… ואיך להגיב, למרבה הצער, למרות הכוונות הטובות, הם לרוב עושים פשוט הפוך.
מאשימים את הנשים שההפלה באשמתן…
מנסים להקטין להם את הכאב,
ומבקרים אותן על הזמן שלוקח להן להתאושש…
לכן החלטתי לעשות מעשה, ולהכין מדריך להורים של, הבעלים של, החברות של, השכנות שלי, האחיות של והמטופלות של, הנה מה לא להגיד, מחולק לפי 3 סוגי תגובות.
בהמשך הפוסט, יש גם מה כן לומר ולעשות כדי לעזור באמת.
*המדריך מבוסס על סקר שעשיתי בקבוצת תמיכה שאני חברה בה. שם שאלתי מה המשפטים הכי מעצבנים שאמרו להן בעקבות האובדן ומה כן חיזק אותן.
הציטוטים כולם אמיתיים.
*********************************************************************
להלן המדריך.
חלק א',
מה לא להגיד:
1. המאשימים: משפטים שמאשימים את האמא בהפלה:
• את התאמצת יותר מדי.
• זה בגלל שלא שמרת על עצמך ונסעת בטרמפים
• כנראה שהמשקל שלך לא עזר. יש לשמנות יותר הפלות…
• זה בגלל שסיפרת שאת בהריון
• פעם הבאה אל תספרי שאת בהריון
• זה קרה בגלל כל הדברים הלא בריאים שאנחנו אוכלים, והקרינה מהמכשירים
• טוב תבדקי טוב טוב בפעם הבאה מה אסור לעשות כדי שזה לא יקרה שוב
2. המקטינים: תגובות שמנסות להקטין את הכאב:
• זה בכלל לא נחשב עובר עדיין
• את עוד צעירה לא קרה כלום
• יש לי חברה שילדה תינוק מת אז תקחי הכל בפרופורציות
• זה קורה להרבה נשים
• הכל לטובה
• את צעירה
• תחשבי על זה שיש דברים יותר גרועים
• לפחות גילית מוקדם
• טוב זה לא שאיבדת תינוק זה רק כמה תאים
• לא נורא את עוד צעירה
• אחת מכל 3 נשים עוברת הפלה. את פשוט חלק מהסטטיסטיקה.
• זה קורה כמעט לכולן. גם לי זה קרה ולא בכיתי ככה…
• מזל שזה קרה בשבוע מוקדם כל כך
• "כל עכבה לטובה", לא נורא תתאוששו ויאללה לעבוד על הבא
• מזל שאת נקלטת מהר
• לפחות זה בלי טיפולים
• לפחות עוד לא הספקת להיקשר
• טוב שהבטן עוד לא הספיקה לגדול
• טוב לא נורא תעשו חדש
• ואחרון חביב "לפחות הגוף שלך יודע להכנס להריון… " אחת התגובות הקלאסיות והלא מאוד יעילות שרבים יבחרו בה. מה הבעיה בה אתם שואלים? זה משפט שמנסה להקטין את הכאב. ועם כל הכוונות הטובות, הוא לא מנחם. הוא מכעיס ומכווץ. כואב לי! אל תגידו לי לא נורא.
3. וחסרי הטקט:
• יופי את ממש לא צריכה ילד עכשיו בטח לא בגיל הזה
• הריון ראשון מניסיון ראשון?אז מה את בוכה תנסי שוב
• יאללה את עוד בוכה על זה? תמשיכי הלאה
• את לוקחת את זה מאוד קשה, מה יהיה כשזה יקרה שוב?
• אוי מבאס, לא משווה או משהו אבל גם לי היה היום יום קשה
• בדרך לבית חולים לגרידה בגלל עובר ללא דופק ״יופי, יהיה לך יום לעצמך״
• אל תספרי לאף אחד על ההפלה, אף אחד לא צריך לדעת מה קורה אצלך בבטן.
• מה, עוד לא עבר לך??!!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חלק ב'
אז מה כן? מה כן לומר לאשתך? לבת שלך? לכלתך? לחברה שלך? לשכנה ?
שמותר לה.
מותר לה לכאוב. מותר לה לבכות. מותר לה להיות בזה.
שהיא ודאי לא אשמה במה שקרה. ושאתם פה! איתה!
שזכותה להרגיש איך שהיא מרגישה
שאתם פה בשביל לעזור – לבשל /לנקות/ לסדר / לטפל בילדים שבבית אם יש
לומר לה משפטים שנותנים לגיטימציה לכאב שלה כמו –
* את באבל עכשיו! תבכי כמה שאת צריכה!
* אני פה בשבילך
* מותר לך לבכות, אנחנו פה איתך
* מותר לך לעצור את החיים ולהתאבל. קחי את הזמן להחלים – כמה שיקח, ייקח…
* קחי הפסקה של כמה ימים מהכל כדי לעכל
* את צריכה להבין שזה אבל ואבדן לכל דבר , תבכי מתוקה
* את קובעת את הקצב ואת מה שיהיה עכשיו, תחזרי לעבודה רק כשתרגישי שזה נכון לך
* לתת לה להרגיש שבאמת אכפת לכם, ולהיות שם בהקשבה אמיתית
* להזכיר לה שזה ממש שלא באשמת משהו שעשתה או לא עשתה
* זה ודאי לא עונש על חטאי העבר
ובעיקר נסו לא לגרש את הכאב, העצב או האבל אלא להפך. לתת לו מקום.
ולפעמים
כשלא בטוחים מה לומר
עדיף פשוט לא להגיד כלום. רק לחבק. ככה. פשוט…
* "כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה. ושאינו מתאבל על ירושלים – אינו רואה בשמחתה".
להסכים להרגיש כאב זו הדרך הבטוחה ביותר לריפוי. אל תקחו מהן את השלב הזה. אני אומרת את זה מתוך ניסיון חיי, מתוך היכרות עמוקה עם כאב גדול שחוויתי לצד אופטימיות ואמונה גדולה. צר לי, אבל אי אפשר להגיע לצד השני של השמחה בלי הבכי. ומי שמתקשה להכיל את הכאב הזה, זה בסדר, נסו לפחות לא להוסיף לו. במקום זה הפנו את מי שעוברת את זה, למי שכן יכול, איש מקצוע טיפולי, קבוצות תמיכה ועוד.
בתפילה לבשורות טובות, במהרה בימנו, ולגאולה כללית ופרטית, אמן!
איילת השחר אסטרייכר, דרך הטוב
לקריאת התגובות בפוסט המקורי בפייסבוק לחצו כאן
הראיון בגל"צ בעקבות המדריך הזה:
