הבטחתי לעצמי שהפעם לא אעשה את הטעות הזו.
והנה אני פה שוב.
אצלי זה ככה –
או שביתה, השתבללות ומנוחה מלאה
או רכבת הרים במהירות שיא.
מה רע בלנסוע על 80 קמ"ש,
או אפילו 90 קמ"ש ככה בכיף?
יותר בטוח, יותר נעים, פחות לחץ.
לפני ארבע שבועות,
עברתי אבדן הריון בשבוע ה12.
זה האבדן הרביעי ברצף
וזה היה הכי כואב מביניהם.
בעקבותיו,
הרשתי לעצמי לנטוש בלי למצמץ,
את כל המחויבויות שלי.
לדחות את כל הסדנאות, הפגישות האישיות,
ולאפשר לעצמי לעשות כלום בלי רגשות אשם.
בעצם כן עשיתי…
כאבתי. התאבלתי. בכיתי. שיתפתי.
הסכמתי לקבל אהבה.
הסכמתי לתת לעצמי מנוחה,
ופשוט לבהות בעולם בשקט
כמו תפוח אדמה מפונק בעלי רוזמרין.
והיה לי נעים בתוך השקט הזה,
שבו אני לא צריכה לעשות כלום.
ולא חייבת שום דבר לאף אחד.
כי מותר לי.
עד שהרגשתי נצנוץ בבטן,
ועוד אחד ועוד.
והזהרתי את עצמי –
איילת,
זה בסדר לחזור לעשיה,
זה טוב, זה בריא, זה נפלא,
אבל לאט לאט.
לאט לאט.
באיזון. בהנאה.
ועל אף שהזהרתי את עצמי,
כי יודעת אני נפש בהמתי,
הנה אני תופסת את עצמי בימים האחרונים
שוב דוהרת במהירות מופרזת.
וכל זה למה?
התעורר בי רצון להוציא לאור שני מוצרים חדשים,
בתחום הזוגיות דווקא,
שבעצם כבר קיימים כמה שנים טובות,
אבל רק אני ובעלי זוכים להשתמש בהם,
והגיע הזמן שיצאו לאוויר העולם!
עכשיו! כלומר אתמול.
חשבתי לעצמי,
כמה נפלא זה יהיה אם הם יהיו מוכנים לפני ט"ו באב?
יהיה נפלא, אין ספק.
אבל באיזה מחיר?
אז בזה הרגע אני מכריזה:
אני בוחרת ללדת את שני המוצרים האלה,
באהבה ובהנאה.
בלי סטרס. בלי האשלייה שכל העולם על כתפיי.
ובלי להיתפס על מהירות מופרזת.
כי כשאני עסוקה באחיזה ודוהרת קדימה,
אני לא משאירה מקום לבורא עולם
להצטרף אליי לנסיעה.
והאמת? לא בא לי לנסוע לבד.
אתה שומע? שב לידי, יש מקום.
סומכת עליך.
נגיע, כשנגיע!