באופן אבסורדי, דווקא ככל שאני עוסקת יותר ויותר בטוב
אני גם פוגשת הרבה כאב, שלי, שלך, של החברה שלך, של אחותך…
הן ניגשות אלי בסוף הרצאה, בסוף סדנא, במפגש מזדמן
הן כותבות לי מיילים אישיים, ואני נותרת ללא מילים.
יש בהן כל כך הרבה צער וכאב, לצד הכרת הטוב,
והמשפט המרגש הזה שחוזר – "את לא יודעת כמה עזרת לי…"
"את לא מבינה מה עשית לי".
ואני באמת לא מבינה, ולא יודעת וטוב שכך…
אם הייתי יודעת הייתי עלולה ליפול לגאווה או לשיתוק מרוב הפחד של האחריות…
ולמה אני כותבת לך את זה עכשיו?
כי את לא מבינה כמה כח השפעה יש לך!
וכמה הקול שלך חשוב.
לא, אני לא טועה, אני מתכוונת אליך.
דקה לחצות, מוצאי שבת, מוצאי ראש חודש אדר
אני פותחת את המחשב ומבקשת מה' שיעזור לי לתמלל את המסר שיש לי בלב.
באנו לעולם הזה עם שליחות עצומה,
אבל כשאנחנו עסוקים כל כך בעצמנו מתוך רגשות נחיתות,
מתוך תחושת חוסר ערך, מתוך חוסר קבלה ואהבה עצמית,
אז אנחנו חוטאים, פשוט חוטאים לתפקידנו.
אם את/ה כאן בעולם הזה קורא/ת שורות אלה,
אז יש לך תפקיד משמעותי, הקול הייחודי שלך מחכה להתגלות
הנשמות המתוקות שקשורות אליך מצפות לשמוע דווקא אותך.
אז אל תוותרי לקולות המחלישים,
אל תוותרי לקולות המשקרים
אל תתפתי לקולות הלוחשים – את לא שווה, מי צריך אותך, מה הטעם…
כי יש טעם.
טעם גדול ועצום, ואת לא יודעת, כמה הקול של חשוב ונחוץ…
אבל הנשמות המתוקות הקשורות דווקא אליך, מחכות לניגון המיוחד שלך.
ואפרופו ניגון, במוצ"ש נכחתי בהופעה מרגשת של יונתן רזאל,
שלמרות 40 מעלות חום לא ויתר על ההופעה הזו,
שהיתה במסגרת ערב הוקרה למתנדבי גוש עציון,
ותוך כדי המופע המרגש הזה, אמרתי לעצמי,
וואו, איזה מזל שהוא לא גנז את עצמו.
איזה מזל שהוא הבין את השליחות שלו.
כמה זכינו שהוא לא הקטין את עצמו ונשאר לנגן רק לעצמו ולבני ביתו.
כמה אור, אמונה, ובטחון האדם היקר הזה הביא וממשיך להביא לעולם…
והכל בענווה מרגשת.
הענווה העצומה בעיניי, זה להבין את תפקידך בעולם,
להבין את הזכות של השליחות, ולעשות…
לחלק בנדיבות את הטוב שבך, כל אחת בתחומה.
ואם אני צריכה לסכם בכמה מילים את המסר שלי אליך היום,
אז זה ישמע כך –
נשמה יקרה,
תני לאור להאיר בך, ואל תתני לצל להשלות אותך
הסכימי להיות בוחרת, הסכימי להיות מחוברת,
ובחרי בטוב המטיב לעולם.
אם את מרגישה שבוערת בתוכך אש שרוצה לצאת לאור
אבל משהו משאיר אותך במקום עדיין,
מזמינה אותך באהבה,