הרגע הזה של ההרפיה מטווח הראיה של החוף, הוא רגע שדורש המון אומץ.
זה אומץ שמגיע כבר אחרי שהעזנו וקפצנו למים, אחרי ששחינו לעבר הלא מוכר בלי גלגלי הצלה, אחרי שכבר צברנו כמה מטרים טובים של נסיון, ובכל זאת הרגע הקשה כאן הוא בזמן שאנחנו כבר בתוך המים… רגע ההסכמה לאבד את טווח הראיה של החוף המוכר. זה שלב מדהים ולא קל ומלא בפחד ובספק שמציע לחזור לחוף ולוותר על הרעיון המטורף של שחיה לעבר הלא נודע…
אבל משהו עוד חסר כדי שנשלים את המסע. רגע אחרי שבאומץ רב התחלנו לשחות גם בלי לאחוז באפשרות החזרה ובחוף אותו עזבנו. למה עוד נזדקק כדי להגיע לצד השני של מחוז חפצנו?
איזו צידה חשובה לנו כדי לצלוח את הדרך בשלום, בקלות ובשמחה ובלי להתייאש?
חשבתי על עצמי כמובן, על הדרך שלי אל ה"מעבר לים שלי", איזו צידה לדרך אני צריכה?
הבנתי שאני צריכה הרבה מאוד אמונה וקשר יום יומי ואישי עם הבורא.
הבנתי שאני צריכה הרבה עוגנים קטנים, שיעזרו לי לצלוח את הדרך בלי להתייאש ובכל פעם לזרוק את העוגן קצת יותר רחוק, להגיע, להתייצב ולהמשיך לעוגן הבא.
הבנתי שאני צריכה תמיכה בעיקר מהאיש היקר שלי שתומך בי בעיניים עצומות.
הבנתי שאני צריכה לעצור מדי פעם, להתרענן, לחדש כוחות…
הבנתי שאני צריכה גם לקבל קצת עזרה מבחוץ, אולי איזה שותף לחלק מהדרך…
והרבה הרבה תפילה, תפילת הדרך שלי, שאגיע בשלום למחוז חפצי.
ועכשיו תורך!
מה החלום שלך? מה ה"מעבר לים שלך"?
ואיזו צידה לדרך תעזור לך להגיע ליעד בשלום?
אשמח לשמוע!
דרך אגב, אנחנו בימי ספירת העומר, סופרים בהתרגשות עוד יום ועוד יום מפסח לשבועות עד ליעד הנכסף. על הפסוק "וספרתם לכם" מפרש רבי נחמן, לכם דוקא… שכל אחד צריך לספור לעצמו. זה המסע האישי שלנו והספירה שלנו.
אז שתהיה זו דרך צלחה וטובה,
ואל תשאירו את החלומות שלכם לבד מעבר לים,
מישהו עוד עלול להגשים אותם במקומכם…
שלך,
איילת