בכל שבוע אני כותבת בשמחה, מאמר השראה שבועי על העצמת הטוב, בכל דרך אפשרית.
מחשבות מעודדות, שנותנות כח, כלים ופרספקטיבה.
ופתאום תשעה באב…
על מה אני אכתוב? על כמה טוב לצום, להתאבל ולקרוא קינות?
ואולי…
אולי עדיף פשוט לשמור על פרופיל נמוך עד שהשמש תעלה שוב?
לאחר מחשבה נטולת נוזלים ומזון, בכל זאת החלטתי לאתגר את עצמי,
להתמודד עם הקושי ולחפש מעט טוב, ביום שבו הטוב מוסתר,
ביום שבו הגלות והחושך מקבלים את הבמה.
ואולי, בסופו של דבר,
דרך המילים נמצא נחמה.
"למה יש לך פרצוף של תשעה באב?"
תשעה באב.
חורבן. בית מקדש. אבל. כאוס. חוסר אונים. בכי. ריחוק. גלות. חסרון גדול. געגוע…
אלה האסוציאציות שלי ליום המורכב הזה.
והפרצוף תשעה באב הזה, זה שאסור להפגינו במשך שאר ימות השנה, פתאום מתקבל בטבעיות ביום הזה… וזה מעלה בי מחשבות כנות על הקשר שלי ליום הזה.
כמה כואב לי באמת על חורבן בית המקדש?
חורבן הבית
לאחר שנת שירות ברמת הגולן, חיפשתי לצאת להרפתקאה חדשה בקצה השני של הארץ, כך הגעתי לשנה מיוחדת בכפר דרום שבגוש קטיף. ארגנו לי שם קראון נחמד, ודי מהר נפוצה השמועה על בואי, וקיבלתי את התואר "הרווקה של הגוש". משפחה מקסימה "אמצה" אותי, וליוותה אותי בשנה הזו בלב חם ומאיר. הקראוון שלי עמד סמוך מאוד לביתם. ערב אחד, מצאתי את עצמי עומדת מול להבות ארוכות ומאיימות. ביתם עלה באש מול עיני.
אבל כשאני חושבת על חורבן בית המקדש, המילים נשארות מילים. קשה לי לתאר את ההרס, את תחושת האובדן, את גודל האבידה.
אבל למילה בית – אני יכולה להתחבר יותר בקלות.
בית זה חום. זו משפחה. בית זה מקום של אהבה ללא תנאי, של שמחה, של שלווה. בית זה מקלט, זה מרחב בטוח ומוגן, זו שייכות וקרבה.
ולאבד בית זה לאבד את כל זה ויותר.
לאבד בית זה חורבן.
בכי = תקוה
ואז מגיע הבכי. בכי על החורבן. בכי של געגוע על מקור החום שאיננו, על מקור הנחמה שאבדה, על אהבה שהפכה להיות תלויה בדבר, בכי לגעגוע למשהו כנה, אמיתי, טהור ושלם.
בכי של געגוע לתחושת שייכות שלמה, ולתחושת בטחון ושלווה.
ויש שיאמרו שבכי זה, מה טוב בו?
ואז אני פתאום נזכרת בסיפור שקראתי על נפוליאון. (מתוך הספר "אומץ" של הרב בזנסון)
מסופר על נפוליאון שטייל ברחובות פריז הבירה ביום תשעה באב. והיה בעוברו ליד בית-הכנסת שמע קול יללות, אנחות וקינות. ”מה זה?” שאל הקיסר את משרתיו. אמרו לו: ”היהודים מתאבלים היום על חורבן מקדשם, שקרה לפני כ-1700 שנה”.”אם הם עדיין בוכים”, ענה הקיסר, ”סימן שלא התייאשו ובוודאי ששוב יבנו אותו!”
♥♥♥
בכי אם כן הוא לא סימן של יאוש, אלא דוקא של תקוה.
תינוק בוכה, הוא תינוק שמקווה שיגשו אליו וירימו אותו, תינוק שפוסק מהבכי לאחר זמן מה שלא קיבל את מבוקשו, מסמן לנו שהוא התייאש.
תודה על החסרון
תשעה באב, יום שבו כולנו יכולים להתחבר לחלקים החסרים שבחיינו, להרגיש את הכאב קורא מתוכנו ומעיר אותנו לבכות עליהם. מעיר אותנו שלא להתייאש, שלא לאבד את הרצון לתיקון שלהם.
וזו המתנה של היום הזה.
היכולת להתעורר מההרגל של המציאות החסרה, ולבקש גאולה.
להתעורר ממחשבות מיאשות שאנו רגילים לומר על לעצמנו כמו –
"אין מה לעשות, ככה אני…" או "ככה זה בחיים"
להרגיש את החסרון על מנת לעורר את הרצון.
אפשר ביום הזה, להתחבר לבית הפנימי שלנו, ולאפשר לעצמנו להרגיש.
לכל אחד ואחת בתוכנו פנימה יש בית מקדש פרטי, טהור ונפלא ומלא אור.
ויש בתוכנו גם חלקים חסרים…
החורבן הפרטי יהיה, אם נתרגל למציאות החסרה שלנו ולא נבקש לעצמנו מציאות מתוקנת.
אז תודה על ההזדמנות, פעם בשנה, להרגיש כאב של חסרון וגעגוע,
על מנת שנזכה מתוכו לצמוח לגבהים חדשים, לרצונות מתחדשים,
ולבניה מחדש של בית…
♥♥♥
בשורות טובות, והרבה אהבה
אהבת חינם לעצמנו, ולכל אדם
אהבה שתבנה לנו בית יציב וקיים בעזרת ה'.
אולי יעניין אותך גם שיעור לחיים מקופת אקספרס
♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥
- למידע על פגישות אישיות איתי לחצי כאן
- לחנות מוצרי דרך הטוב לעידוד והשראה
- סדנאות והרצאות חוויה לקבוצות, צוותי מורים וארגונים
איילת יקרה,
כל הפוסטים שלך מעולים – אבל זה – התעלית על עצמך!
בעצם לא התעלית – זו את!
הרגישות המדהימה, האופטימיות הנהדרת, הרלוונטיות לחיים שלנו – אני מתכוונת לתקווה, לחמלה, לרצון לעזור, לאחדות – והנה לא השתמשתי במוטיבים שליליים גם ביום זה.
אז פשוט תודה!
כרמלה
כרמלה יקרה, תודה על מילים טובות ונוגעות.
רק טוב, איילת
כמה נחמד וחשוב היה לקרוא את המאמר שלך ליום מיוחד זה. בהחלט הוא מקבל עוד פרספקטיבה ומשמעות. תודה רבה!
אושרת יקרה, תודה לך.
אין ספק שקריאת התובנות שלך לגבי ט' באב ומשמעות הבכי בחיינו, הטביעו את חותמם בליבי ובהבנתי לעולם!
תודה!
לי-את יקרה, תודה לך על התגובה. שנזכה לבכות בכי של אמונה ותקוה, ולא נבהיל את עצמנו שהתייאשנו. רק טוב !
אילת יקרה,
תודה על המאמר. התחברתי למילים ובמיוחד למשמעות הבסיסית כל כך של הבית. שלי, שלנו, של עם ישראל. ושהבכי הוא לא לשווא. יש בו עדיין את התקווה לבנייה ותיקון.
יש לנו בית, אמנם הוא לא מושלם והמציאות שלנו – עם ישראל החיים במדינה הריבונית שלנו, היא כל כך שברירית.
בחושבי על אחינו הגולים לבבל ע"י עם נוכרי בצער, בחשש, מושפלים, הולכים אל הלא מודע, הם איבדו את הבית הפרטי, את הבית הלאומי, את בית הבחירה את הכל. יש בי תקווה שאנו עוד ניבנה.
תודה לך טל יקרה, שמחה שהתחברת, שנזכה להיות מחוברים לעצמנו ולכל העם שלנו, בבכי ובשמחה… תודה!
מאמר מקסים. תודה.
תודה רננה, שמחה שאהבת. רק טוב, איילת
איילת יקרה, תודה רבה !! היה חשוב לקרוא את המאמר שלך ביום הזה. שנזכה לגאולה פרטית וכללית! יישר כוח.
תודה לך שני, אמן ואמן!
מאד אהבתי . לכל אחד יש מקדש פרט ומתוך הגעגוע והחסרון אפשר להגיע לגבהים רוחניים
נזכרתי בשיר :" ובלבבי משכן אבנה…ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה ולקרבן אקריב לו את נפשי את נפשי היחידה".
תודה לך טובי, בהחלט מתאים ומשתלב… שנזכה !
שלום איילת.. הארת את עייני בפוסט היפה הזה. תודה רבה
על האכפתיות. על ההשקעה. אהבתי מאוד לקרוא את הפוסט
ולחפש משהו טוב גם בתשעה באב. תודה. המשך צום מועיל.
תודה אבי, תודה על הקריאה, השותפות והתגובה, הטוב נמצא תמיד, לפעמים מוסתר יותר… לפעמים פחות… תודה לך!
אני יושבת עכשיו בעבודה מול המחשב …הצום עובר ככה יותר מהר אבל אין ספק שעוברת בי מחשבה כל כמה זמן … כולם עכשיו בבתים שלהם ,יושבים על הרצפה ,מתפללים ,בוכים ואת פה …במשרד במזגן ..לא הכי מרגישה ..אז את צמה אבל עדיין … אז אני יושבת עכשיו ומחכה שמישהו יענה בקו השני ואז חברה מתוקה שולחת לי את את המאמר שכתבת– אור אור אור !!! כל מילה ומילה כל כך אמיתית ונכונה !! שנזכה באמת באמת לבשורות טובות ואכן למלא את החסר עוד השנה (-:
יעלי יקרה, רגשת אותי. אני התלבטתי אם נכון לי לפרסם את המאמר השבועי שלי ביום שכזה. לאור התגובות המרגשות האלה אני שמחה שפרסמתי.
רק טוב והרבה, איילת
הרעיון שכאשר בוכים ומצטערים, זה סימן שלא התייאשו מלתקן – הוא רעיון גדול!
הי תמר, מסכימה… חידוד נפלא, וכשחושבים על זה, מרגישים כמה זה אמיתי לנו.
כשמישהו בוכה על הזוגוית שלו, סימן שהוא עדיין מקוה לשינוי.
כשמישהו בוכה על העבודה שלא מתאימה לו, סימן שהוא ממתין לשינוי טוב עבורו ולא התייאש…
כשמישהו בוכה על הדרך בה התייחס לילדים שלו, סימן שמשהו בתוכו רוצה לשנות ומאמין שזה עוד אפשרי.
כשמפסיקים לבכות, זה החורבן האמיתי.
שנזכה לצמוח מכל הבכי ולתקן כל אחד בתחומו. תודה לך, איילת
בס"ד
איילת יקרה!
כמו באר מיים לצמא…. כך המאמר שלך.
מה שמביא אותי לחשיבה שונה לגבי עניין הבכי. עד עתה בכי התחבר לי תמיד לייאוש, ומעולם
לא התחבר לי דווקא לתקווה.
אני מאמינה שגם כאן יש לנו בחירה, האם אנו רוצים לבחור בייאוש או בתקווה.
ולכן אם אני בתקווה אני יכולה לבכות על הכאב עם תקווה וצפיה לגאולה.
ואם חלילה אם בוחרים בייאוש, בויתור, אז לכתחילה אין תקווה, אז איך אם כך תגיע הגאולה?!
והתשובה היא שאין ייאוש בעולם כלל ולעולם!!!!
תודה רבה על התובנות הנפלאות.
שושנה אפרת
שושנה יקרה, תודה על החיזוקים והמילים הטובות,
אכן אין יאוש בעולם כלל… אגב את הביטוי הזה רבי נחמן אמר בשבת נחמו, סמוך לתשעה באב, וקרוב למותו.
רק טוב, והרבה,
איילת
יקרה,
פשוט תענו לקרוא את הפוסטים שלך, תמיד עם ערך, משמעות ומקום לצמוח ממנו.
ריקה
ריקה מקסימה, תודה לך. שרק נצמח… רק טוב, איילת
בס"ד
בעוד כשעה מסתיים הצום, ואני שמחה שהצלחתי להגיע לרגע הזה בלי בעיות מיוחדות מלבד כאב ראש קטן. שמחתי לקרא את הפוסט שלך, זה גרם לי להתבונן ביום הזה בעין אחרת ,חיובית מאד.
תודה,
המשיכי לעשות חיל,
אוהבת אמא
תודה אמא יקרה שלי, אוהבת מאוד ושולחת חיבוק ורפואה שלמה לאבא. תודה על התגובה 🙂 רק טוב, איילת
בס"ד איילת היקרה, נהניתי מאוד לקרא את המאמר ואף התרגשתי עד דמעות. יהי-רצון שתמיד נצא מהחושך אל האור ומכל כאב ניצמח, ניתחזק ונעלה מעלה-מעלה. תודה רבה לך ושיהיה רק טוב.
תודה רבה על המאמר המקסים שריגש אותי מאוד.יהי-רצון שמתוך הכאב ניגדל ונצא מחוזקים.שנתבשר רק בבשורות טובות ושיבנה בית המקדש במהרה בימינו.
אמן ואמן, תודה לך חנה יקרה, רק טוב !
שלחתי – האם קבלת- נראה לי שלא
לאה
אילת יקרה, כתבת נפלא.
אני באופן אישי חושבת שכדי להביא את הטוב, אנחנו צריכים לדעת לתת ביומיום מקום גם לרגשות
ה"מאתגרים" והפחות נעימים. כשיש להם מקום ומפסיקים להלחם בהם, זה פותח מקום למשהו חדש להיכנס וזו הדרך לשינוי… משמעותו של תשעה באב חשובה מאד להזכיר לנו את כל שציינת כל כך יפה. תודה!
הי שירלי, תודה על התגובה. לתת מקום לרגשות זה חשוב, אבל צריך להזהר לתת להם מקום מתוחם, עד לשלב שבו הלב מרגיש קל יותר ולא נגרר להפך. בזהירות ובסיוע של הרבה טוב. אחד הכלים הנפלאים לתיחום הרגשות, זה להתחיל בראיית הטוב דוקא, אפילו אם זה טוב קטנטן ורק אח"כ לפרוק את שאר הרגשות והמחשבות שעולות. זה מאפשר ראייה שיש בה יותר פרספקטיבה. תודה לך על האפשרות לחדד נקודה חשובה! איילת
יקרה,
אני נפעמת ממך. את אדם מיוחדת במינה.
פוסט מעורר.
תודה על הזכות ליהנות ממך.
מאיה מקסימה, תודה לך על הטוב והאור החוזר ממך, נפלאה. רק טוב, איילת
כתבתי את תגובתי ועכשיו רק הבנתי שהיא פורסמה בפייסבוק ולא פה.
בכל אופן ריגשת אותי מאוד עד דמעות, נגעת יש לנשמה הזקוקה לנחמה , רוגע פנימי שגם מפחדת להתייאש. לפעמים שתיקה שווה אלף מילים, כל מילה מיותר. פשוט לבכות וולבקש להתקרב לאמת הטהורה
יפית
יפית יקרה תודה לך על תגובתך, שנזכה להתקרב לאמת הטהורה, אמן!
תודה על המאמר. מקסים ממש ומאד אמיתי ונכון. מאיר את יום ט' באב בפרספקטיבה אחרת לגמרי ומנחמת יותר. לא רק יום של בכי, אלא של תקווה. תודה.
אפרת יקרה, תודה לך. אני שמחה שזה תרם לך ! שנזכה לבכות בכי של תקווה ולא של יאוש.
הרבה טוב
איילת