זה לא מספיק טוב.
מוצ"ש. שבת יוצאת מאוחר. אני נגשת כמו באוטומט למחשב.
מחר בבוקר יום ראשון וחשוב לי לשלוח ניוזלטר למנויות שלי בדרך הטוב.
יש כאלה שמחכות לזה מוקדם בבוקר עם הקפה הראשון.
יש שכותבות לי שהמיילים שלי נותנים להן כח לכל השבוע.
יש שמספרות לי במפגש אישי שהן לא מגיבות אף פעם אבל קוראות כל מילה.
וזה מפרגן ומחמם את הלב וגם מעלה את ראף הלחץ והאחריות.
ועכשיו. כבר אחרי חצות הלילה. ולא כתבתי מילה.
למה?
יש לי סיבה טובה. אני רוצה לכתוב משהו בעל ערך, משמעותי, חשוב.
אבל אני לא רגועה. מתאמצת לחפש את ההשראה במקום אחר.
ופתאום המחשבה הזו מדליקה לי נורה אדומה.
אני מזהה את המחשבה שהזדחלה לי לראש ובגללה עדין לא כתבתי כלום.
זה לא מספיק. זה לא זה. אולי שם? ואולי שם?
הספק הזה שמה שיש לי כאן ועכשיו, זה לא מספיק.
וכשמזהה אותה, אני מיד מבינה. וצועקת בתוכי –
זה זה, וזה כן מספיק.
כמה פעמים גם את הרגשת שמה שיש לך זה לא מספיק?
שמה שאת מבינה עכשיו זה לא מה שיעזור לך?
שמה שאת צריכה לעשות זה לא הדבר הכי משמעותי וחשוב?
שמה שקורה עכשיו זה לא מה שאמור לקרות?
בכל רגע ממש, יש לך את מה שדרוש לך לצמיחתך,
לפעמים יש לך יותר מדי. ודוקא כל המיותר הזה, מונע ממך לראות בבהירות
את האוצר שיש לך…
עוצרת לכתוב לך, הקוראת שורות אלה, ויחד עם זאת לעצמי
מזכירה לעצמי שמה שכבר יש לי אינו מובן מאליו
שהתובנות שכבר צמחו בתוכי, נפלאות וחשובות
ושהתשובות לשאלות הכי בוערות שלי, נמצאות, בתוכי.
אז בפשטות בחרתי לשתף הפעם בשיעור שקיבלתי בדרך.
על השיעור הזה כתבתי ופרסמתי השבוע בדף הפייסבוק של דרך הטוב
מביאה אותו כאן עבורך שוב:
שיעור קטן מאלוקי ה-Waze
רגע לפני שיוצאת מהבית הבוקר, בעלי שואל אותי "איך את נוסעת"?
ואני עונה – עם הWaze
הוא דוקא ניסה לרמוז לי שיצאתי כמעט בלי המפתחות…
5 דקות אחר כך הwaze נכבה.
הודעת "אופס…"
אני לא מתרגשת, מכבה את הנווט ומקווה שיתאפס.
אכן. התאפס ומת.
לגמרי.
לא GPS, לא שיחות. מכשיר מת. מסך שחור.
שומרת על חיוך, ובכל זאת אני תוהה איך אני מגיעה לכתובת שאני אפילו לא זוכרת.
מגששת ותוהה אם במקרה יש ברכב את ספר מפה הזכור לטוב.
אבל לא.
ממשיכה לנסוע עד שאין לי עוד מושג לאן,
עוצרת בצד ומתפללת. (תוך כדי נסיונות החייאה נוספים)
"אנא ה' שלח לי שליחים טובים.
בטוח שהכל מדוייק וטוב
תן לי להרגיש את זה"
כמו באגדות רגע אחר כך אני מבקשת הכוונה מאשה מקסימה שנוסעת ליד הרכב שלי שבינתיים עמד בצד.
והיא במקום להסביר לי אומרת, סעי אחרי!
בקיצור, הגעתי ליעד, שמחה בשליחה הטובה הזו
מברכת אותה בליבי.
אחרי שחונה בבטחה ונכנסת למקום אני שומעת
צליל התראה מוכר.
חזר לחיים. כאילו כלום.
השיעור שהייתי צריכה ללמוד הסתיים ו…
לא יאמן.
אז מה למדתי מכל זה?
א. כדאי לדעת לאן נוסעת, גם ברוחני, בחזון, ביעוד וגם בכלל, בכל זאת, כתובת, משהו… כי לסמוך זה תכונה חשובה אבל צריך גם אחריות
ב. בפעם הבאה שבעלי ישאל אותי איך אני נוסעת? כנראה שתהיה לי תשובה אחרת.
ג. כשרגועים, מתפללים, ומאמינים בטוב, השליחים הטובים בדרך…
ד. בטח עוד אבין מזה עוד כמה דברים…
תודה לך אשה יקרה שעזרת לי בדרך, בטוב…
איזה כיף זה שמעשה קטן כזה משאיר חותם
ומעורר השראה וחיוך לעשות עוד טוב.
ואולי זה השיעור הכי משמעותי שלמדתי –
פשוט להמשיך להעביר את הטוב הזה הלאה, לעשות טוב
שעושה טוב
שעושה טוב…
אז תהיו טובים ~ תהיו אוהבים !
המשך יום מבורך 🙂