בכל שנה
מגיע היום הזה
שאני לא רוצה לפגוש.
"בכל יום יש טוב שמבקש להתגלות"
כך אני מאמינה, כך אני חיה
ופתאום יום אבל.
למה מי מת?
אפשר לשיר? לא.
אפשר להתקלח? לא.
אפשר לשים לק? לא.
אבל למה?
מה הבעיה?
היא שואלת,
ואני שומעת את עצמי שופטת,
אולי מספיק עם השאלות המתחכמות האלה?
תשעה באב היום.
האם היית הולכת לבית אבלים
שיושבים עכשיו שבעה
ומתחילה לשיר ולקפץ?
שאלתי ולא חיכיתי לתשובה
אבל הרגשתי בתוכי שגם בתוכי יש ילדה
שלא רוצה את האבלות הזו
לא רוצה לבכות
מעדיפה להנות ולבלות
מחפשת איך בכל זאת
יש ביום הזה גם טוב,
משהו מנחם.
ובאמת חיפשתי ומצאתי.
באמת מצאתי טוב
במגילה הכי עצובה
ואפילו כתבתי על זה שיר
אבל רגע.
אולי, לפני הנחמה,
אצליח להרגיש קצת כאב?
אצליח לפנות לו מקום בלב?
ואולי זה מה שעצוב בעצם…
שקשה לנו להתחבר
שאנחנו לא באמת מרגישים שמשהו חסר
שהסתגלנו לחיים של בערך
התרגלנו לחושך ולריחוק
שכחנו על מה ולמה
איבדנו את הדרמה
ופתאום יום אבל.
למה מה קרה?
למה מי מת?
ואולי תשעה באב הזה
בא לעורר את הנרדמים
להתחנן שנבכה
שנבקש
שנתפלל
רק תבקשו !
והלוואי
ונזכה
והלוואי
ונבכה
והלוואי ונרגיש
שמשהו מהותי ומשמעותי
פשוט חסר. פשוט איננו.
פשוט מת.
הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה,
חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.
והלוואי ונזכה,
להתגעגע מספיק
בשביל להתפלל מספיק חזק,
מעומק הלב ולבקש,
אבא,
רחם עלינו,
קרא לנו, בואו ילדים,
הגיע הזמן לשוב הביתה.
❤️
איילת אסטרייכר
מאמנת רוחנית
מלווה תהליכי עומק
לחיבור לגוף וללב באהבה
054-4442771