מעשה במיץ

תוך כדי הכנת המיץ שלי הבוקר, דיברתי עם אלי על עניין קטן שמטריד אותי ועל החשש לגבי ההשלכות שלו במידה ולא נצליח לפתור את זה. ואלי הקשיב ושאל "למה ישר את קופצת למסקנות כל כך מהר? נפתור את זה."
ואני חשבתי לעצמי, לא קפצתי לשום מקום. רק הבעתי חשש לגיטימי בנחת יחסית. ולא הבנתי מה פתאום הוא זה שקופץ ושופט אותי על מהירות המסקנות שלי. והתכווצתי כולי. ותוך כדי שאני חותכת לי את התפוח והסלרי, הרגשתי איך ברגע הלב שלי הולך ונסגר ושומר עליי. ונהייתי שקטה כזו ומכונסת.
המשכתי להכין לי את המיץ שלי והתבוננתי על מה שקרה לי. ואז התחלתי לעשות משא ומתן עם עצמי, שאולי בכל זאת אפתח את הלב, כי לא כיף לי להיות במקום הסגור הזה, המכווץ הזה. והזכרתי לי שיש לי בחירה, ושהתחלתי את היום באנרגיה טובה, ושחבל לי לכווץ את עצמי בגלל החריקה הזו. והתחלתי לחשוב, שבעצם אולי הסיבה שאלי הגיב כמו שהגיב, היא בגלל שגם הוא חושש אולי שזה לא יפתר, והוא מרגיש מחוייב לפתור את זה, ובכלל, ונזכרתי איך כל פעם שיש משהו שלא עובד בבית לי או לבנות הוא מרגיש מחוייב לתקן את זה, ואולי הוא קפץ כי הוא מרגיש מחוייב לעמוד על המשמר שהכל יהיה בסדר ואם אני דואגת על העניין הזה, אז זה מערער על התפקיד שלו, כאילו אומרת, את לא סומכת עליי? ובכל מקרה, אם ההשערה שלי נכונה או לא, עצם ההתבוננות על זה מהצד ולא בתוך הסערה, עצם ההסתכלות על הסיפור, לא מתוך הילדה הקטנה שהתכווצה, עצם החיפוש והנסיון להבין מה קרה פה ובכלל לראות את איך הלב נסגר ואיך הוא מבקש להפתח, זה עצמו פתח לי מחדש את הלב.
את המיץ שלי אני מכינה עם סלרי שאלי לא אוהב, אז הכנתי קודם כוס לאלי עם תפוח וגזר בלבד והנחתי על המדף במטבח.
וזהו. באתי לשתות את המיץ שלי ולהפגש איתי, לעבד את פתיחת הלב מחדש במילים כתובות, כי המילים נותנות לי עוגן ובהירות. ורואה שכמו קסם, כל הדרמה התמוססה, ואני כבר לא מודאגת בכלל על אותו עניין קטן שהטריד אותי.