בינה מלאכותית – זה טוב או רע?

יצא לך להשתמש בai? בצ'ט ג'יפיטי? או ג'ימני?
מה את חושבת על זה? 

אז מה באמת דעתי?

שימוש ב-AI ברמה היומיומית מאוד מפתה,
זה נוח, זה קל, זה מהיר, אבל זה גורם לך להיות רחוקה מעצמך.
זה גורם לך לשכוח את היכולות שלך, להתנתק מהאמת שלך מהדיבור הטבעי שלך, ולמרבה הצער זה גם משתק את הבינה האנושית שלך ואת החיבור האלוקי שלך, ולהתמכר לעשייה קלה ומזויפת.

והכי כואב – זה גורם לך להנמיך בקביעות את הערך העצמי שלך.

נדמה שהטכנולוגיה מציעה לנו סוג של קסם… טקסטים מושלמים, תמונות ורעיונות בשליפה ופתרונות אינסטנט.

אך מאחורי המסך המנצנץ של הנוחות, מסתתרת סכנה רוחנית ורגשית.

כשאנחנו מוותרות על תהליך היצירה, על ההתלבטות מול הדף הריק, על הגמגום, על הבלבול, על יצירה לא מושלמת, אנחנו מוותרות גם על חלק מעצמנו.

כתיבה היא לא רק פעולה טכניות של צירוף מילים.

כתיבה היא תהליך של בירור פנימי. של ריפוי.

כשאנחנו נותנות למכונה לכתוב במקומנו, המסר שלנו הופך להיות טכני. אנחנו הופכות את אותיות הקודש שלנו – אותיות שנועדו לברוא עולמות, לחבר לבבות ולהעביר תדר של אמת – לחול…

האלגוריתם אולי יודע לייצר משפטים יפים, אך הוא עושה את זה מתוך צירופים מתמטיים קרים, ללא שום כוונה, ללא נשמה וללא חיבור אותנטי.

הירידה בערך העצמי שנילווית לשימוש קבוע בכלים האלו, היא לא רק תחושת בטן שלי. היא מגובה במחקרים פסיכולוגיים. ולצערי אפילו שמעתי לאחרונה על נער צעיר שהתאבד אחרי שיחה עם 'מכונת ai' שהחליפה את השיחה עם חברים או עם מטפל…

חוקרים בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מתארים תופעה הנקראת "מיקור חוץ קוגניטיבי" (Cognitive Offloading). כאשר אנו מסתמכים באופן קבוע על מכשירים חיצוניים שיחשבו, יזכרו וינסחו עבורנו, המוח שלנו מתחיל להחליש את הביטחון ביכולותיו הטבעיות. במילים פשוטות כמו כל שריר אחר בגוף שלנו כשאנחנו לא משתמשים בו הוא נחלש.

אני מאמינה שככל שאנשים נשענים יותר על אינטליגנציה מלאכותית לביצוע משימות יצירתיות או פתרון בעיות, כך פוחתת תחושת המסוגלות העצמית שלהם.
הקול הפנימי נחלש, ואנחנו מתחילות להאמין שאנחנו לא מספיק יצירתיות, לא מספיק מדויקות, ובאופן כללי פשוט לא מספיק.

תארי לך שאת רוצה להזמין נשים למרחב של כנות ושיתוף, למקום שבו הן יכולות להסיר מסכות. אם הטקסט ייכתב על ידי AI, הוא אולי יהיה מנוסח מדהים ומשכנע ברמה השיווקית, אבל הוא יהיה חלול. התדר האנרגטי של המילים יחסר את הפגיעות, את הרטט הקל של הקול האמיתי שלך שעבר דבר או שניים בחיים. נשים אולי יקראו את הטקסט, אבל הן לא ירגישו אותך, וחבל. החיבור האמיתי קורה רק מלב אל לב.
ולפעמים אנחנו עומדות מול קושי ומחפשות מענה מהיר. אם נפנה למכונה כדי שתנסח עבורנו תובנה או "תפתור" לנו את הקונפליקט, אנחנו בעצם מתעלמות מהרגשות שלנו ועוקפות את החקירה הפנימית. אי אפשר להאיץ צמיחה ואי אפשר לעשות קיצורי דרך בריפוי. הקושי לנסח את הכאב הוא בדיוק המקום שממנו צומחת הבהירות. אל תברחי מעצמך.

אז מה עושים?
מתעלמים מהעובדה שיש פה מהפכה מטורפת של AI?

קודם כל נושמים ומחזירים לעצמנו את זכות הבחירה אבל כן, כדי להיות באמת קרובה לעצמך, אין תחליף לנוכחות מלאה ולנשימה מודעת. הבינה האנושית והחיבור האלוקי שלך מבקשים מרחב וזמן. הם דורשים את השקט שבו מותר להיות מבולבלת, את ההתמודדות האמיצה עם מילים שלפעמים נתקעות, ואת האותנטיות שנובעת רק מתוך כנות אמיתית עם עצמך ועם העולם.

תני לעצמך את ההזדמנות להקשיב למה שמבקש לצאת מתוכך. העשייה שלך אולי תהיה קצת יותר איטית, אבל היא תהיה אמיתית ומדוייקת. מבעד לכל הרעש, מבעד לכל "הפתרונות" המהירים, המנוסחים והמושלמים שמציע ה- AI, נשמע קולה של הנשמה. היא לא זקוקה לתרגום מלאכותי. היא מדברת בשפה של רגש, של כנות, ושל אותיות הקודש שבוראות את המציאות שלך מחדש.

לפני שאת פותחת עוד מסך, עצרי. תני לעצמך את המתנה שרק את יכולה לתת – את הנוכחות האמיתית שלך, את הקרבה לעצמך. כי הלב שלך, יותר מכל אלגוריתם, יודע את הדרך הנכונה.

ואם קצת שכחת איך עושים את זה אם את יודעת תיאורטית שכל התשובות נמצאות בתוכך אבל את לא מבינה איך את אמורה לשמוע אותם…

אני רוצה להזמין אותך לתהליך אישי שיחבר אותך מחדש לעצמך.

לא נעשה שימוש באיי איי,
לצורך התהליך הזה נצטרך רק את ההסכמה של הלב שלך, מרחב שקט וכלי כתיבה.

אם תרצי שאלווה אותך בדרך שלך חזרה לעצמך,
אני פותחת בימים אלה אפשרות ל-3 נשים
להיכנס איתי לתהליך אישי חדש בגישת "קרובה לעצמי".

זה תהליך עומק אישי שמתחיל בשאלון רמק"ל – רחוקה מעצמי, קרובה לעצמי – וממשיך במפגש פתיחה כפול בן שעתיים ועוד שישה מפגשים אישיים בני שעה.

המטרה היא לעצור רגע את הרעש, להקשיב פנימה, להבין איפה התרחקת מעצמך, ומה יעזור לך לחזור אלייך – באהבה, באמונה בטוב, בשמחה ובחיבור מחודש לחיים.

זה מתאים לנשים שמרגישות שמשהו בתוכן מבקש קרבה, ריפוי, בהירות וחיות.

בשלב הזה אני פותחת את זה כפיילוט אישי במחיר מיוחד לשלוש נשים בלבד.

אם זה נוגע בך, כתבי לי בפרטי: קרובה לעצמי 054-4442771
ואשלח לך את כל הפרטים.

שנזכה להיות קרובות לעצמנו ולטובתנו, אמן!

איך להיפטר מהספק ולהתחבר לעוצמה שבך?

איך להפטר מהספק ולגלות את העוצמה שבך?
הפוסט הזה מוקדש לחברותיי כאן בפייסבוק שמרגישות שהן מדהימות. הרבה מעל הממוצע. מופלאות ממש. אבל איכשהו זה לא בא לידי ביטוי. מוקדש לכן, חברותיי שכבר שנים לומדות ומשתלמות בעוד קורס ועוד שיטה ועוד תואר ועוד ועוד אבל לא ממש עושות עם זה משהו.
לכן שחושבות שאולי אני נולדתי ככה מעיזה ומאמינה ושלמה עם עצמי.

אז אני חוזרת להתחלה…איך להיפטר מהספק הזה שמכרסם בך? איך לגלות את העוצמה שבך ולתת לה ביטוי אמיתי במציאות?

אני חייבת להודות שזה בהחלט נשמע מבטיח מדי, דמיוני אפילו,
אבל גיליתי את הסוד הזה ואני מרגישה צורך לצעוק אותו בקול.

אפשר לחיות חיים מלאים, ולהפסיק להסתובב עם רגשות נחיתות,
אפשר להפסיק להיות תלויה באישורים חיצוניים, להפסיק את המאבק להרגיש בעלת ערך ושווה על ידי דברים חיצוניים משתנים.

ושלא תביני לא נכון. אני הייתי שנים ארוכות, במרדף אחר הערך שלי.

בתיכון למשל, הסתובבתי עם 100 צמות אתיופיות על הראש, בגדים משוק הפשפשים, למדתי לנגן על סקסופון, הרצתי בדיחות על חבריי ללימודים ועל המורים, והכל בשביל להרגיש שווה. להרגיש שרואים אותי.

אבל היום, ב"ה, הבנתי. הבנתי שאני בעלת ערך מעצם היותי. וגם את…
העניין הוא פשוט, אולי פשוט מדי כדי שתראי בו את העומק והאמת שבו.
את בת מלך. יש בך נשמה אלוקית אינסופית. את שווה וראויה ככה כמו שאת. כשאת מחפשת ערך חיצוני את מפחיתה מערכך, מתרחקת מבוראך, נחלשת, מכניסה מקום בתוכך לספק להכנס, לנחש לזחול אל נפשך, להרעיל אותך בדמיונות, בהשוואות, בשטויות.

את אינסופית, ויש לך כח לעשות כל כך הרבה בעולם הזה, אבל – כשאת שוכחת שהערך שלך אינו תלוי בדבר חיצוני, הוא מוחלט ואינסופי, ומקורו בבורא עולם שיצר אותך והפיח בך חיים, אז, ורק אז, את נחלשת.

האלוקים הטוב נמצא קרוב אליך בתוך ליבך, וכשאת מרגישה אותו בך, חי, מאיר, מכוון, מחבק, מנחם, אוהב, את יודעת שאת לא לבד, ומכח זה, את מגלה עוצמות אדירות לעשות ולהשפיע טוב בעולם. הלב שלך הוא משכן קדוש של נוכחות הבורא. וללב הקדוש שלך יש מה לומר לך, יש לו מה לספר לך.

בתכנית "קרובה לעצמי" אנחנו לומדות את אמנות ההקשבה ללב, אנחנו נפגשות עם עצמנו האמיתית, העוצמתית, המחוברת לבורא עולם בקו ישיר אמיתי ובלתי אמצעי. גם אם שומרת מצוות וגם אם את אינך, יש לך מקום, את ראויה ואהובה, את בעלת ערך ושווה, וה' הטוב נמצא בך.

בתכנית קרובה לעצמי, נאפשר למרחב הקדוש והמופלא הזה ששוכן בתוכנו, בליבנו, להיות זמין ומובן בע"ה, על ידי מסע עמוק לקשב פנימי, על מנת שנוכל לזכות להוציא מהכח אל הפועל, את הרצונות הטובים שבנו המחכים להתגלות לעולם.

אנחנו מתחילות אי"ה ביום ראשון הבא 3.11.19 ה' חשון תש"פ. לפרטים נוספים לחצי על הקישור https://derechhatov.ravpage.co.il/krova-tashap או שלחי לי מייל / ווטסאפ ואשמח לחזור אליך. 054-4442771

ובתמונה, אני בת 17, עם האחים לבית חתוכה והאחיינית הראשונה בת אל, בימי התיכון העליזים והמחפשים ערך בכל דרך אפשרית חוץ מבמקום בו הוא תמיד היה.

כשהלב מתכווץ. קרובה לעצמי.

מעשה במיץ

תוך כדי הכנת המיץ שלי הבוקר, דיברתי עם אלי על עניין קטן שמטריד אותי ועל החשש לגבי ההשלכות שלו במידה ולא נצליח לפתור את זה. ואלי הקשיב ושאל "למה ישר את קופצת למסקנות כל כך מהר? נפתור את זה."
ואני חשבתי לעצמי, לא קפצתי לשום מקום. רק הבעתי חשש לגיטימי בנחת יחסית. ולא הבנתי מה פתאום הוא זה שקופץ ושופט אותי על מהירות המסקנות שלי. והתכווצתי כולי. ותוך כדי שאני חותכת לי את התפוח והסלרי, הרגשתי איך ברגע הלב שלי הולך ונסגר ושומר עליי. ונהייתי שקטה כזו ומכונסת.
המשכתי להכין לי את המיץ שלי והתבוננתי על מה שקרה לי. ואז התחלתי לעשות משא ומתן עם עצמי, שאולי בכל זאת אפתח את הלב, כי לא כיף לי להיות במקום הסגור הזה, המכווץ הזה. והזכרתי לי שיש לי בחירה, ושהתחלתי את היום באנרגיה טובה, ושחבל לי לכווץ את עצמי בגלל החריקה הזו. והתחלתי לחשוב, שבעצם אולי הסיבה שאלי הגיב כמו שהגיב, היא בגלל שגם הוא חושש אולי שזה לא יפתר, והוא מרגיש מחוייב לפתור את זה, ובכלל, ונזכרתי איך כל פעם שיש משהו שלא עובד בבית לי או לבנות הוא מרגיש מחוייב לתקן את זה, ואולי הוא קפץ כי הוא מרגיש מחוייב לעמוד על המשמר שהכל יהיה בסדר ואם אני דואגת על העניין הזה, אז זה מערער על התפקיד שלו, כאילו אומרת, את לא סומכת עליי? ובכל מקרה, אם ההשערה שלי נכונה או לא, עצם ההתבוננות על זה מהצד ולא בתוך הסערה, עצם ההסתכלות על הסיפור, לא מתוך הילדה הקטנה שהתכווצה, עצם החיפוש והנסיון להבין מה קרה פה ובכלל לראות את איך הלב נסגר ואיך הוא מבקש להפתח, זה עצמו פתח לי מחדש את הלב.
את המיץ שלי אני מכינה עם סלרי שאלי לא אוהב, אז הכנתי קודם כוס לאלי עם תפוח וגזר בלבד והנחתי על המדף במטבח.
וזהו. באתי לשתות את המיץ שלי ולהפגש איתי, לעבד את פתיחת הלב מחדש במילים כתובות, כי המילים נותנות לי עוגן ובהירות. ורואה שכמו קסם, כל הדרמה התמוססה, ואני כבר לא מודאגת בכלל על אותו עניין קטן שהטריד אותי.

איך אני אוהבת את זה שאני פה בשבילי.
איך אני אוהבת את זה שאני יכולה לתת לעצמי חיבוק אוהב.
להיות בקשב עם עצמי.
להיות בקשר עם עצמי.
להיות חומלת ואוהבת ועדינה ומתחשבת.
לעצור ולשים לב למה קורה בתוכי.
להרגיש את התנועות העדינות של הלב שלי.
איך הוא מתכווץ ואיך הוא מבקש להיפתח.
איך התודעה שלי פותחת לו שער לחזור חזרה למקומו.
והלב פתאום שקט ואוהב ומלא מקום.
מקום לנשום.
מקום לזרום בחופשיות.
מקום לאהוב.
וממש ברגע שסיימתי לכתוב על זה,
אלי דופק לי בדלת ומודיע לי, שהעניין הזה שהטריד אותי,
טופל, הכל בסדר. ותודה על המיץ…

קרובה לעצמי. קשובה לעצמי.
איזה כיף שאני פה בשבילי.
כי כשאני קרובה לעצמי,
אני יכולה להיות גם קרובה לאישלי.

*לפרטים על התכנית המלאה "קרובה לעצמי" לחצי כאן