כבר שבועות היא מתאמנת בבית על השירים, מקסימה אותנו במילים המתוקות שהיא ממציאה לכל אלה ששכחה, מחכה ונרגשת ליום הגדול.
בוקר, לבושה בשמלה חגיגית ותסרוקת של נסיכה, היא נזכרת – "אני רוצה שגם זיידה יבוא למסיבת הסיום בגן!"
מתקשרים, מזמינים, הוא נענה.
פלאפונים שלופים, מלווים בהורים, נכנסים לגן ומחפשים להתאים את הרגליים הארוכות לכסא הנמוך… לתפוס מקום טוב שיוכלו לצלם בנחת.
אני מוצאת את מקומי ומחייכת לשלום לנסיכה, מבקשת את רשותה לצלם אותה עם התלבושת והכתר, והיא מסרבת בתוקף. אני לא נבהלת, מכירה בחלק הזה שבה ומרפה.
אני מספרת לה בשמחה שזיידה (חמי) יבוא כמו שהיא ביקשה.
"אני לא רוצה שהוא יבוא" היא לוחשת לי בזעם, כשהיא עדיין יושבת במעגל עם חבריה לגן.
אני מסרבת להאמין – מחייכת אליה בחזרה ממקומי, ואומרת לה, "אבל הוא כבר בא, הוא יהיה כאן עוד רגע"… ובלב מתפללת שתשנה את דעתה ומהר.
"אני לא רוצה שהוא יבוא" – היא חוזרת הפעם במשנה תוקף.
אני מנסה לנשום, מסתובבת לאחור ורואה את חמי נכנס לגן ומוצא את מקומו על הכסא הקטן.
נגה עוזבת את המעגל ובאה אליי בבהלה, "שילך" היא צועקת אלי בלחש, "שילך, אני לא רוצה שהוא יהיה פה."
המסיבה תכף מתחילה אבל אנחנו כבר בעיצומו של המופע הדרמטי הפרטי שלנו…
מתפתלת על הכסא אני פונה אליו ומסבירה לו שהיא כנראה מתביישת בנוכחותו. הוא מייד מבין – "אני לא רוצה שהיא תרגיש לא בנוח, אני אלך."
נגה בתגובה מורידה את התלבושת והכתר וקובעת לצדי את מקומה החדש.
וכך מצאתי את עצמי, כשנגה יושבת על ברכיי, צופה איתה ביחד מהצד, במסיבה שהיא כל כך ציפתה לה.
מחובקות נשארנו עד תום המסיבה, צוות הגן לא שם לב להעדרה, אפילו לא כשגילו שיש תלבושת מיותרת לאחד הריקודים.
על הריקודים של חבריה לגן לא ממש התחשק לי להסתכל, כך שנותר לי הרבה זמן להסתכל פנימה.
וואו מה שמצאתי שם!
הנה דחיה, והנה חוסר שייכות, הנה פחד, והנה חוסר אונים, מסכנות, עלבון, פגיעות, והנה "לא רואים אותי", והנה אשמה ואפילו כעס. זו בהחלט היתה חתיכת מסיבה.
נשמתי, רגש, רגש. חיבקתי את נגה שלי חזק ובתוכי חיבקתי את הילדה הקטנה שבי.
"הנה הזדמנות לתרגל את מה שאני מלמדת אחרים" אמרתי לאמא שישבה לידי והיתה עדה לדרמה שלנו…
עצמתי עיניים, ועשיתי תהליך שחרור מקוצר של "הפירמידה ההפוכה".
כמה דקות של שחרור ויכלתי לנשום שוב, וללחוש לה באוזן –
יקרה שלי, מאוד הייתי שמחה לראות אותך רוקדת עם כולם, אבל שתדעי שאני אוהבת אותך המון בלי קשר למה את עושה או לא עושה. אני אוהבת אותך יקרה שלי.
והיא, התרפקה עליי במתיקות, כאילו נתתי לה אישור פתאום שהיא בסדר, שהיא אהובה, שהיא יכולה להפסיק לסחוב אשמה. שהיא יכולה פשוט להיות עליי ולחכות איתי בסבלנות שהמסיבה הרשמית תגמר והיא תוכל לרוץ לכיבוד שמחכה להם בחצר.
נשימה… והמסיבה ממשיכה… היא הסכימה שנצטלם יחד כדי שגם לה תהיה מזכרת מהמסיבה 🙂
ואז לחשתי גם לעצמי.
אני אוהבת אותך ללא תנאי.
בדיוק כמו שאת.
כן, הייתי שמחה שלא לפגוש את כל שק הרגשות שמצאתי בתוכי. אבל הם שם.
והנה זכיתי, בזכות בתי, לנקות ממני עוד שכבה דקה, בדרך לאהבה.
תודה!
מה חדש בדרך הטוב? תפתחי יומן – אירועים קרובים
לא נעים להודות אבל אני כבר הרבה זמן כאן