לא נעים להודות אבל אני כבר הרבה זמן כאן
לא יודעת אפילו מתי ואיך נכנסתי לכלא הזה…
אבל כבר שנים אני כאן.
מדי פעם יש חופשות,
אבל האמת היא, שהכלא הזה הפך לבית שלי.
אני לא זוכרת אפילו איך זה לחיות שם בחוץ בלי המשקולת הזו עלי.
מדי פעם יש לי הבזקים משונים של אור,
מן עקצוצים כאלה בחזה שרומזים לי שיש חיים מקבילים,
בהם שמחה, חיות, אושר ויצירתיות, סובבים שם בנחת ובחופשיות.
ואז אני נבהלת מהמחשבה הזו וחוזרת למוכר לי.
הכלא הזה די משונה, אני חייבת להודות.
אין כאן שומרים,
ואני לא רואה עוד אסירים,
אבל התא שלי נעול.
פשוט נעול.
עכשיו אני נזכרת שפעם היתה לי מן תחושה עמוקה כזו,
מן ידיעה פנימית שהמפתח לתא נמצא כאן איפה שהוא,
אפילו ממש קרוב אלי,
אבל חיפשתי, ולא מצאתי.
אז אני כאן. עדיין.
זה אולי ישמע מוזר אבל התרגלתי. יש משהו מאוד מאוד נוח כאן.
אף אחד לא מטריד אותי כאן, אין הפתעות, אין אכזבות.
שגרה ברוכה. שקט.
אאוץ', הנה זה שוב העקצוץ הזה, ועכשיו אני גם שומעת קולות…
– "המפתח נמצא אצלך."
– איפה? איפה? איפה? אני כמעט משתגעת…
– "כשתהיי מוכנה תמצאי אותו"
– אז זהו שנראה לי שאני מוכנה ! אני מוכנה!
בחיי שאני מוכנה, אני רוצה לחיות בטוב,
אני רוצה לבחור בחיים של שמחה, אהבה, הגשמה, יצירה,
אני רוצה להתנהל בחופשיות, אני רוצה לצאת מכאן !
שקט.
שקט עמוק.
ושלווה משונה…
ופתאום ההכרה,
אף אחד לא לקח לי את המפתח.
אני בוחרת בטוב, והדלת נפתחת מעצמה…
אור.
~
אם עוד לא מצאת את המפתח שלך לשחרור רגשי
בואי להיזכר מחדש איפה הוא נמצא ואיך משתמשים בו.
תגובות יתקבלו בחיוך מבורך 🙂
שבוע טוב !