הבוקר קמתי וראיתי שהכיור מלא בכלים מלוכלכים. ורגע לפני שאני שוטפת אותם אני שומעת מחשבה בראש שאומרת לי "עוד יום של כלים" ומיד אחר כך מחשבה שנדחפת ומעירה אותי, את יודעת, יש אנשים שקמים היום ליום של אבל, ליום של רצח, ליום של אובדן גדול. אז כן, "עוד יום של כלים" נשמע מצויין. יום רגיל של שגרה. יום שבו לא קורה שום דבר נורא מרגש.
וחושבת על הכלים שבכיור ועל הכלים שבנפש. ולא יודעת אם יש לי כלים להכיל את הכאב הזה המטלטל. ועוד לא נפגשתי עם עצמי בכלל והכלים שבכיור עוד מחכים ואני מגלה שאני עצמי, קמתי לעוד יום של רצח. לא מכירה באופן אישי את דביר, ובא לי לבכות. על הרצח. על הרוע. לבכות על העדר בטחון ושקט, לבכות על זה שאי אפשר לשמוח. שאי אפשר להתלונן על הכלים שמחכים להתנקות, שאי אפשר להתעסק בשטויות.
על אלה אני בוכיה. על הכלים שנרצחו. עשה אותי כלי לשליחותך אני מתפללת כל יום, והנה כלי טהור קדוש ונקי נרצח לי מטר מביתי.
לנקות את הכלים באמת, זה לנקות אותי.
לנקות אותי מקטנוניות. לנקות אותי משנאה. לנקות אותי מפחד. לנקות אותי מקנאה. לנקות אותי מגאווה. לנקות אותי מעצבות. לנקות אותי מפחד. לנקות אותי מכל מה שמפריד ביני ובין האור האמיתי שבי המחובר לבורא עולם.
והלוואי שנזכה. הלוואי שנזכה.
הלוואי שנתנחם בנחמה אמיתית שבה נקום מחר בבוקר לעוד יום של כלים נקיים. לעוד יום של גאולה.
