יצאתי הבוקר לסיבוב חוץ יומי, של שמים ושמש ועצרתי לתפוס את הלב הזה, הירוק המתחדש, הצומח בשקט על גדרות הגנים נטולי הילדים, שתפס את תשומת ליבי… וחשבתי כמה נפלא זה לחפש ולמצוא לב בכל מקום, ואיזה פלא זה השמחה שבפשטות של הדברים הקטנים.
כשחזרתי הביתה הכנתי לי שייק ירוק.
כן. ירוק.
הוא מלא בסלרי, ופטרוזילה, וחסה
הוא רק נראה סגול.
אבל אם לא הייתי מספרת לכם מה יש בו
הייתי מנחשים שיש בו כל מיני פירות מתוקים ולא הייתם מעלים על דעתכם שהוא בעצם ירוק.
יש את הסיפור על האיש הירוק, ויש את הסיפור שלנו. של כולנו.
מה שקורה בתקופה ההזויה הזו, מעבר לכן וירוס או לא,
זה מה שקורה בלב שלנו
כמה מהר אנחנו מפרשים את מה שאנחנו רואים
תמונה בעיתון או בווטסאפ הופכת להוכחה מקודשת – שהנה! תראו!
אל תאמינו למה שאתם רואים.
תשאלו. תקשיבו. ובמקום לחפש הוכחות, חפשו את הלב. בכל מקום.
פעם אחר פעם העזתי לצאת מהתלם. להפתיע את עצמי ואת סביבתי.
אם זה כשהלכתי להיות קומנורית בני עקיבא ברמת הגולן בלי להיות כמעט חניכה או מדריכה ובלי לדעת אפילו את ההמנון.
אם זה כשהלכתי לגור ולעבוד בכפר דרום (בגוש קטיף) לבד ובלי תכנית מובנית.
אם זה כשביטלתי אירוסין ברגע האחרון.
אם זה כשפתחתי עסק עצמאי להפקות סרטים.
אם זה כשפתחתי את דרך הטוב.
אם זה כשהתחלתי ללמד ימימה (חשיבה הכרתית)
אם זה כשילדתי בבית, שוב ושוב ושוב.
אם זה כשהעזתי ללמד ולהכשיר נשים בשיטה שאני עצמי פיתחתי לשחרור רגשי (הפירמידה ההפוכה).
אם זה כשהעזתי לצלם ולפרסם מאות סרטוני וידאו ליוטיוב עם תובנות אישיות מחיי.
ובאמת את אולי שואלת ביחד איתי, איך את מעיזה?
איך את מעיזה לכתוב שירים ולחתום בשם בורא עולם?
איך את מעיזה להנחות סדנאות ולא למדת אפילו קורס מנחי קבוצות?
איך את מעיזה לא לקחת תרופות בניגוד להוראת הרופאים? (על מה ולמה בהזדמנות אחרת)
איך את מעיזה לעלות לגלי צהל ולדבר על סיפור כל כך אישי? (הפלות)
ורק לאחרונה, קיבלתי תשובה.
תשובה שהיתה איתי תמיד אבל לא קראתי לה בשמה.
אני מדברת אל ליבי ומתוך ליבי.
אני מחוברת ללב שלי. לנשמה שלי. לבורא עולם המדבר דרכי.
אני מרגישה אותו לוחש לי, כשאני קשובה,
אני מרגישה אותו מכוון אותי, אל הצעד הבא.
אני מחוברת לקריאת נשמתי.
לכן, אני "מעיזה".
ולמען האמת, אני לא רואה עצמי כאמיצה,
אני פשוט מתמסרת לתנועה הטבעית של החיים,
לא מתפשרת על האמת שלי, קרובה לליבי, ויודעת שה' הטוב איתי.
שנים חיפשתי את החיבור הזה.
שנים כמהתי להכוונה הזו.
והמפתח היה תמיד בתוכי, בלב ליבי שוכן האלוקים.
ולפני שאת נבהלת מהתעוזה שלי לדבר כך,
אגלה לך, שאני לא יחידת סגולה. והוא קיים ונמצא גם בך.
בליל הושענא רבה, התבקשתי להעביר שיעור תורה ביישוב שלי באלעזר. קראתי לשיעור "קרוב אליך". וידעתי שבניגוד לשיעורים אחרים שהעברתי בעבר, לשיעור הזה אני זקוקה לפסוק אחד.
מר"ח אלול ועד להושענא רבה נוהגים לקרוא את פרק כ"ז בתהילים. פרק מופלא שכל פסוק ופסוק בו נותן כל כך הרבה כח ואמונה. אבל התעכבתי בשיעור על פירושו של רבי נחמן לפסוק – "את פניך ה' אבקש לך אמר ליבי", פירוש שריגש אותי וחיבק אותי מבפנים. ואלה מילותיו.
" כי עיקר האלוקות בלב, צור לבבי, ומי שהוא בר לבב, יוכל לידע עתידות על ידי מה שהלב אומר לו שהוא דברי ה' ממש. וזהו לך אמר לבי בקשו פני, לך – בשליחותך. שכל הדברים שהלב אומר – הם דברי השם יתברך ממש. בחינת רוח הקודש… ודוד המלך…יסד מזה ספר תהילים…"
אז באה השאלה – כן, אבל אני לא דוד המלך ולא בדרגא שלו… נכון. אז מה. רבי נחמן מסיים את הפסקא במילים הבאות – "וכן כל אחד לפי בחינתו הוא בחינת רוח הקודש."
את מבינה?
מה שהלב שלי מספר לי זה בחינת רוח הקודש ממש. ולא רק הלב שלי מדבר איתי, הלב שלך מדבר גם איתך. כל אחת לפי המדרגה שלה. אבל בכולנו בורא עולם נמצא קיים וחי. השאלה היא, האם את מקשיבה?
ידעתי את הדברים בחוש.
שנים שהלכתי עם הידיעה שה' קרוב אלי ונח בליבי.
הרגשתי שה' איתי מדבר דרכי, וגם את שיטת "הפירמידה ההפוכה" שממש הכתיב לי.
אבל דומני שזו הפעם הראשונה שאני קוראת את הדברים שחור על גבי לבן באופן מרגש ובהיר כל כך.
אז אני חוזרת להעזה הזו- כן אני מעזה, כי יש לי על מי לסמוך. כי אני קרובה לעצמי. קרובה ללבי. קרובה לנשמתי. קרובה לבוראי, ומרגישה אותו לוחש לי, בבחינת רוח הקודש ממש, מה עליי לעשות בעולם הזה, צעד אחר צעד.
את החיבור המיוחד הזה, את הקשב הפנימי הקדוש הזה, את הריפוי המרגש הזה במסע החיים, אני רוצה לחלוק איתך.
את שמרגישה בתוכך געגוע לחיבור הזה שאת יודעת שקיים בך עמוק בפנים. את שמרגישה שיש בך עוצמות ורוח שמבקשת לעוף ולהתבטא. אנחנו יוצאות לדרך בקרוב.
אם את מרגישה שאת ההזדמנות הזו את לא רוצה לפספס, שאת רוצה מפתח ללב שלך, שאת בשלה להכנס לעומק ולגלות את העוצמה שבך, אז בואי. הדלת עודנה פתוחה.
