השמש כבר שקעה,
זה עתה יצאנו בעלי ואני עם בתנו האמצעית ממסיבת סיום ארוכה,
בדרך הביתה רגע לפני שנאסוף את הבת הגדולה והקטנה מחמותי, חשבנו לקפוץ לסופר, בקטנה, להשלים כמה פריטים בודדים שהיו חסרים לנו.
נוריד במהירות מהמדפים, בלי לקחת עגלה ישר לקופת אקספרס ואנחנו בחוץ תוך כמה דקות.
זו היתה התכנית.
מקפידים לא לחרוג מ 10 הפריטים המותרים לנו, נעמדנו בתור לקופה המהירה.
ואז, לא יכלנו שלא להגניב מבטים תמהים על האדם שלפנינו, ועל העגלה העמוסה שלו,
שניכר היה (גם בלי לספור), שהיא חורגת מהתקציב.
עלתה בליבי מחשבה שיפוטית, ואפילו כעס, אבל לא אמרתי בקול שום דבר.
הגיע תורו של בעל העגלה העמוסה, וזה התחיל להעמיס את הסחורה בנחת.
הקופאית לא עצרה בעדו, ולא רמזה לו שהוא בקופה הלא נכונה.
בעודו מעמיס, מגיע בחור צעיר, עם 2 קוטג' ובגט ונעמד מאחוריי.
"זו לא קופת אקפסרס כאן?" הוא שאל אותי כאילו לא ידע את התשובה.
"בעקרון כן" עניתי לו
"והוא לא יודע את זה?" הבחור כמעט צעק, כדי לוודא שבעל העגלה העמוסה ישמע…
והוא אכן שמע. ופנה אלינו בשאלה –
"מה כתוב בשלט?"
כולנו הסתכלנו בשלט שוב וקראנו – קופה מהירה עד 10 פרטים.
ואז הוא אמר לנו כאילו קרא מחשבותינו, "תסתכלו טוב מה עוד כתוב.?"
ואז, בפעם הראשונה שמתי לב שפספסתי.
פספסתי לא רק את המילים הנוספות שהיו כתובות בשלט. פספסתי את ההזמדנות ללמד זכות.
"לעובדים ולנכים."
"בעל העגלה" שלף מהכיס שלו את הארנק שלו,
"להראות לכם את תעודת הנכה שלי?, העובדים פה מכירים אותי כבר…"
התביישתי כל כך. ומצאתי את עצמי אומרת לו בקול מתנצל,
"אתה לא צריך להוכיח לנו שום דבר. אנחנו צריכים לבקש סליחה על זה שלא דנו אותך לכף זכות."
הוא החזיר את הארנק לכיס. סיים להעמיס את הקניות שלו.
ואנחנו אחריו בלב נשבר ובמבט מהורהר, שילמנו על הפריטים שלנו ונכנסו לרכב.
בנסיעה הקצרה הביתה, אמרתי לבעלי ולבת שלי,
"צריך וגם כדאי, לדון לכף זכות, ולו כדי להמנע מההרגשה הכל כך לא נעימה הזו שאני מרגישה עכשיו."
לא כל נכה נראה נכה. לא כל דבר שאנחנו רואים אנחנו מבינים נכון.
ולא כל דבר מובן ובהיר לנו.
אז מה.
אני רוצה לדון לכף זכות. הבטחתי לעצמי.
~~~
לפני ימים אחדים. עצרנו להתרעננות בכביש 6, בחזרה מטיול משפחתי בצפון.
הלכתי עם הבת שלי לשירותים, גברת אחת נכנסה לשירותים, ראתה את התור ופנתה לשירותי הנכים.
הבת שלי פנתה אלי במבט מודאג "אמא, האשה הזו נכנסה לשירותי הנכים והיא לא נכה"…
"אי אפשר לדעת", אמרתי לה בנחת, "אולי היא נכה באמת…"
ובאותו רגע לא עצרתי לזהות ולהודות, שזכיתי לתקן. תיקון קטן. קטנטן.
אז אני מודה עכשיו…
ומתפללת להפוך את כל הבכיות והקינות, לתיקון בע"ה.
שנזכה כולנו להפוך את ימי בין המיצרים,
לימים בהם הלב מתרחב,
העין טובה,
והאחדות מורגשת בכל.
צום קל לצמות, ואהבת חינם לכולם.
מותר לשתף, באהבה,
איילת
