איך אפשר לראות טוב עם כל הרעה שמסביב?

השבוע, מישהי שלחה לי שאלה בווטסאפ – *איך אפשר לראות טוב כשיש מציאות רעה מסביב*?

זו שאלה טובה, מה אני עונה לה? ולי?

מתוך הארה לפרשת "שלח", איילת אסטרייכר

בורא עולם ברא כוחות של קודש מול כוחות של טומאה, זה כנגד זה. מול כל רעה שיש, יש טובה גדולה. מול כל כח, יש את הכח הנגדי. מול ענווה יש גאווה, מול מבול יש גשמי ברכה ויש גם בצורת ואדמה צחיחה. מול חוצפה יש עזות דקדושה, מול גניבה יש הרבה מאוד חסד, מול הכח של לשון הרע, יש את כח הדיבור החיובי, ואת היכולת לשנות וליצור מציאות ואנרגיה טובה פשוט על ידי מילה טובה ופרגון.

מה שאני רוצה לומר זה, שיש לנו בחירה. יש לנו בחירה על מה להביט. על הצד הטוב, או האחר. בורא עולם הוא טוב ומיטיב, אין רע יורד מלמעלה. *איך אפשר לומר את זה כאשר יש מציאות רעה בעולם?*
בורא עולם משפיע אנרגיה לעולם, אבל באיזה אופן זו תתגשם במציאות? על ידי הבחירה שכל אחד מאיתנו עושה עם האנרגיה הזו, על ידי העיניים שלנו, הפרשנות שלנו. הדיבור שלנו. האם אני מפרשת לטובה ומחפשת לראות טוב? או שאני ממהרת לראות את מה שפשוט לי לראות על פני השטח ונשארת במקום רדוד של דיבה רעה על הארץ, על העולם, על כל הסובב אותי, וגם על עצמי… יש לכולנו בחירה. בחירה חופשית אמיתית. כח שלא קיבלו לא החיות ולא המלאכים. לא האבנים ולא הצמחים. רק לנו בני האנוש, יש באמת בחירה חופשית.
העקרון הראשון של דרך הטוב, הוא האמונה כי הטוב קיים *תמיד*. גם כשהוא מסתתר. גם כשהוא מעורבב במציאות פחות טובה. גם כשנדמה לי שאין… הוא קיים. העקרון השני של דרך הטוב היא האמונה שתמיד יש בחירה. גם כשנדמה לי שאין. היא תמיד קיימת. אם זה בחירה במה לעשות, מה לחשוב, או מה להרגיש… כן. יש לנו בחירה.

חוזרת לשאלה שקיבלתי, איך אפשר לראות טוב כשיש כל כך הרבה מציאות רעה מסביב? ואני מחלקת את תשובתי לשניים. איך אפשר לראות טוב?
1. אני *בוחרת* לחפש את הטוב ולמצוא אותו כי אני *מאמינה* שהוא  קיים.

2. אני בוחרת *להתמקד בו*, בטוב הזה, אפילו אם הוא קטן, ואפילו אם מולו יש כח של רע כנגד, עדיין, יש כל כך הרבה טוב, כל כך הרבה טובות שהקב"ה משפיע עלינו כל יום מחדש, כשהוא בטובו מחדש את העולם כל רגע מחדש.

אז איך אפשר? *איך אפשר לראות טוב כשיש מציאות רעה מסביב*?

התשובה בגוף השאלה. רק להפוך את המשפט לסדר הנכון. *איך אפשר כשיש מציאות רעה מסביב?* (איך אפשר לחיות, להתמודד, להיות אופטימיים?) והתשובה? *לראות טוב*. זו התשובה. זו הדרך.
הבחירה לראות טוב, הופכת את האנרגיה שירדה מלמעלה אלינו, לאנרגיה טובה המשנה בכח הפרשנות החיובית, בכח הדיבור החיובי, בכח הרצון לראות טוב, את הכל לטובה.

מסייגת ואומרת – יש עניין לעשות הפרדה, בין הטוב והרע. יש מלאכה הנקראת "בורר", ולא בכדי. זו מלאכה חשובה מעין כמוה, ואולי זה *ה*תפקיד שלנו כאן בעולם הזה, להעלות ניצוצות של קדושה, ולגאול את הטוב המוסתר שנבלע בתוך קליפות העולם, בתוך נשמות האדם, בתוך החי, הצומח, הדומם, בתוך כל מאכל. איך אני עושה את מלאכת הבירור הזו? פרשת השבוע מאירה לנו. הנה כך. במקום להוציא דיבה ולראות רע, כי הנה, ברור שזה כך. במקום להתמלא בדאגות ופחדים על העתיד, להאמין שודאי כל מה שקורה לטובה קורה, להתגייס עם רצון נחוש לחפש טוב ולמצוא. עָלֹ֤ה נַֽעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ.

ולו היינו לומדים את השיעור הזה, כבר אז, בכניסה לארץ ישראל, היינו חוסכים 40 שנה של סיבובים במדבר… הגיע הזמן לעשות תיקון כאן ועכשיו, להאמין שהטוב קיים (העקרון הראשון) להאמין שיש לנו בחירה (העקרון השני) ולדעת שמה שקורה לא במקרה. (העקרון השלישי) אם פגשנו רע במציאות, אם פגשנו מצב שהוא לא כסדר, עלינו המלאכה לתקנו. לברר, לדייק, לפרש, לטובה…. להשתמש בכח הדיבור *לטובה* ! פרשת המרגלים אינה סוגיה ישנה בהיסטוריה של עם ישראל, היא חיה וקיימת בתוכנו. האם אני באה אל החיים האלה בעין טובה, האם אני זוכה לפרש לטובה? ואל עצמי, האם אני באה בעין טובה?

הלוואי ונזכה כולנו, חיים ומוות ביד הלשון, ואני רוצה לזכות לבחינת "ובחרת בחיים", לבחור לראות טוב ולדווח מהשטח ש…וואו. זכינו. איזה טוב ה', וכמה חסד הוא משפיע עלינו. תודה, תודה ועוד תודה.

מצרפת שיר מסר בהשראת הפרשה, בתפילה לשתות חלב אמונה וחמלה ולהפיץ מתוכי רק דבש של אהבה.

אמן!

דבש של אהבה (שלח)
איילת אסטרייכר

שלחי לך מחשבות טובות
והפסיקי לשפוט עצמך
אם טובה את או רעה
אם שמנה את או רזה

שימי לב,
לאן מסתכלות העיניים?
למי קשובות האזניים?
ובארץ הדמיונות שבך,
הספק שבך, קטן או רב?

שלחי לך הרגלים טובים
ובואי אהובה
עלי את ההר
צלחי את האתגר
את גדולה יותר
מהפחדים שבך
את נפלאה הרבה יותר
מהשיפוטים שלך
טובה את מאוד מאוד!

אין צורך לזעוק ולבכות
אין טעם לשוב לאחור
במדבר האשמה
אין צורך לבלות
מה שהיה בשגגה
נסלח לך ונמחל

כעת סלחי גם לעצמך
קחי לך מפרי הארץ
והסתכלי על עצמך
רק בעין טובה
השקי עצמך בחלב חמלה ואמונה
והרשי לדבש מהותך
להמתיק את העולם באהבה

שיעור לחיים מקופת אקספרס

bananas-698608_960_720השמש כבר שקעה,

זה עתה יצאנו בעלי ואני עם בתנו האמצעית ממסיבת סיום ארוכה,

בדרך הביתה רגע לפני שנאסוף את הבת הגדולה והקטנה מחמותי, חשבנו לקפוץ לסופר, בקטנה, להשלים כמה פריטים בודדים שהיו חסרים לנו.

נוריד במהירות מהמדפים, בלי לקחת עגלה ישר לקופת אקספרס ואנחנו בחוץ תוך כמה דקות.

זו היתה התכנית.

מקפידים לא לחרוג מ 10 הפריטים המותרים לנו, נעמדנו בתור לקופה המהירה.

ואז, לא יכלנו שלא להגניב מבטים תמהים על האדם שלפנינו, ועל העגלה העמוסה שלו,

שניכר היה (גם בלי לספור), שהיא חורגת מהתקציב.

עלתה בליבי מחשבה שיפוטית, ואפילו כעס, אבל לא אמרתי בקול שום דבר.

הגיע תורו של בעל העגלה העמוסה, וזה התחיל להעמיס את הסחורה בנחת.

הקופאית לא עצרה בעדו, ולא רמזה לו שהוא בקופה הלא נכונה.

בעודו מעמיס, מגיע בחור צעיר, עם 2 קוטג' ובגט ונעמד מאחוריי.

"זו לא קופת אקפסרס כאן?" הוא שאל אותי כאילו לא ידע את התשובה.

"בעקרון כן" עניתי לו

"והוא לא יודע את זה?" הבחור כמעט צעק, כדי לוודא שבעל העגלה העמוסה ישמע…

והוא אכן שמע. ופנה אלינו בשאלה –

"מה כתוב בשלט?"

כולנו הסתכלנו בשלט שוב וקראנו – קופה מהירה עד 10 פרטים.

ואז הוא אמר לנו כאילו קרא מחשבותינו, "תסתכלו טוב מה עוד כתוב.?"

ואז, בפעם הראשונה שמתי לב שפספסתי.

קופת אקספרס

פספסתי לא רק את המילים הנוספות שהיו כתובות בשלט. פספסתי את ההזמדנות ללמד זכות.

"לעובדים ולנכים."

"בעל העגלה" שלף מהכיס שלו את הארנק שלו,

"להראות לכם את תעודת הנכה שלי?, העובדים פה מכירים אותי כבר…"

התביישתי כל כך. ומצאתי את עצמי אומרת לו בקול מתנצל,

"אתה לא צריך להוכיח לנו שום דבר. אנחנו צריכים לבקש סליחה על זה שלא דנו אותך לכף זכות."

הוא החזיר את הארנק לכיס. סיים להעמיס את הקניות שלו.

ואנחנו אחריו בלב נשבר ובמבט מהורהר, שילמנו על הפריטים שלנו ונכנסו לרכב.

בנסיעה הקצרה הביתה, אמרתי לבעלי ולבת שלי,

"צריך וגם כדאי, לדון לכף זכות, ולו כדי להמנע מההרגשה הכל כך לא נעימה הזו שאני מרגישה עכשיו."

לא כל נכה נראה נכה. לא כל דבר שאנחנו רואים אנחנו מבינים נכון.

ולא כל דבר מובן ובהיר לנו.

אז מה.

אני רוצה לדון לכף זכות. הבטחתי לעצמי.

~~~

לפני ימים אחדים. עצרנו להתרעננות בכביש 6, בחזרה מטיול משפחתי בצפון.

הלכתי עם הבת שלי לשירותים, גברת אחת נכנסה לשירותים, ראתה את התור ופנתה לשירותי הנכים.

הבת שלי פנתה אלי במבט מודאג "אמא, האשה הזו נכנסה לשירותי הנכים והיא לא נכה"…

"אי אפשר לדעת", אמרתי לה בנחת, "אולי היא נכה באמת…"

ובאותו רגע לא עצרתי לזהות ולהודות, שזכיתי לתקן. תיקון קטן. קטנטן.

אז אני מודה עכשיו…

ומתפללת להפוך את כל הבכיות והקינות, לתיקון בע"ה.

שנזכה כולנו להפוך את ימי בין המיצרים,

לימים בהם הלב מתרחב,

העין טובה,

והאחדות מורגשת בכל.

צום קל לצמות, ואהבת חינם לכולם.

מותר לשתף, באהבה,

איילת