איך אפשר באמת לעזור?

חרדה, כאב וחוסר אונים

מלווים הרבה מאיתנו, מאז השמועות שהפכו לבשורה מאומתת וקשה.

3 הנערים שנחטפו בליל חמישי נוגעים לכולנו.

לרגשות הקשים שמציפים אותנו יש שני מקורות.

מקור אחד – מקושר לאמת של הכאב של נשמת העם שלנו.

כל מי שנשמה יהודית בקרבו מתעורר בו הניצוץ האלוקי המחובר,

כי באמת בסופו של דבר כולנו מחוברים, וכשכואב לאחד מאיתנו, כואב לכולנו.

המקור שני – אינו קשור כלל לכאב הנערים ומשפחותיהם.

מעבר להזדהות הקולקטיבית, הם מהווים כאב מאוד אישי על החיים שלנו.

כאב, חרדה, פחד, חוסר האונים ודאגה שקיימים בתוכנו עוד קודם כלפי יקירינו ואהובינו.

האירועים האלה מהווים בעצם טריגר שעורר את כל אלה מתרדמתם,

רגשות שהעדפנו לא לפגוש ולכן הודחקו עמוק בכספת האישית של תודעתנו.

אז מה אני מנסה לומר?

איני מבקשת מכם להפסיק לכאוב.

איני מבקשת מכם להפסיק לדאוג.

אבל אני מבקשת לעצור

ולהתבונן – האם יש בכוחנו באמת לעזור?

כל הרגשות שלנו, ולא משנה כרגע מקורם, הם רגשות לגיטימיים.

אבל הם גם עלולים להכניס אותנו למלכודת, אם ניתן להם להשתלט על ההגה של חיינו.

דברים דומים כתבתי על רקע "עמוד ענן", (שם יש גם תרגיל מומלץ ורלוונטי)

ועל אלה אני מוסיפה

הרגשות החזקים שאנו חווים הם מלאים באנרגיה וחיות

אנו יכולים במו ידינו ליצור איתן ענן קולקטיבי של דאגה ומחשבות אימה

ואנו יכולים להתמיר רגשות אלה ברצון לתקן, לעזור, לסייע.

באופן פשוט למדיי,

אם רק נתנתק מהמסך, מהרדיו או מאתרי החדשות האינטרנטיים,

ולו לכמה דקות, פתאום נגלה שיש לנו כמה דקות של שקט.

זה הזמן לשאת תפילה משותפת, ובמעשה קטן וטוב,

נשנה בעזרת ה' את סוף הסיפור, לטובה.

קחו אוויר והסכימו לשלוח מחשבות של אור והגנה

דמיינו מגן דוד וכתבו את שמות הנערים בתוכו

הרגישו את העוצמה של אחדות העם שלנו

והאמינו בכוחה של התפילה

לחצו על הקישור למעבר לקריאת תהילים משותפת

בשורות טובות,

איילת