כשמאלנית פוגשת מתנחלת, מסר אוהב לחיבור בין לבבות

תכלס?
כולנו רוצים את אותו הדבר, שואפים לאותו המקום, ועשויים מאותם חומרים.
רק שלפעמים החיבורים האלה ממש ממש מתחבאים.
מתחת למטפחת, מתחת לסטיגמות, מתחת לדעות פוליטיות, מתחת לקליפות חיצוניות בצבעים שונים ומשונים.

כולנו, מבקשים שיראו אותנו, שיאהבו אותנו, שיקשיבו לנו,
כולנו בתוך תוכנו מבקשים חיבור, קשר אמיתי, מרחב של אהבה.
הזדמן לי להגיע לפרדס חנה השבוע,
והרגשתי שזו הזדמנות מצויינת להפוך את חברת הפייסבוק שלי
גל מון ציפורי, לדמות אמיתית אנושית שיוצאת מהמסך לחיבוק אמיתי.
כבר תקופה ארוכה שאנחנו עוקבות אחת אחר השניה
נהנות מהפוסטים והשיתופים זו של זו
והרגשתי בשלה להביא את הלב שלי ללב שלה וליצור יחד מסר של אחדות.

לשמחתי היא התרגשה כמוני מהרעיון ופתחה את ביתה וליבה.

אחרי שעתיים של שיחת נפש מרגשת,
בה גילינו כמה אנחנו דומות!
בכל כך הרבה פנים ואופנים,
פתחתנו את המצלמה, והעברנו יחד את המסר הזה
שתכלס? we are one
ובעצם? all we need is love
וכן, אפשר גם בעברית 🙂

אנחנו אחד… וכל מה שאנחנו בעצם מבקשי ורוצים וצריכים
זה אהבה
אהבת חינם
גם למי ששונה מאיתנו
וגם למי שדומה (לפעמים דווקא זה יותר קשה)
וגם לעצמנו
כי זה מתחיל מבפנים
ומתגלגל החוצה במעגלי חסד אינסופיים.

תסתכלו ימינה ושמאלה
תסתכלו למעלה ולמטה
תפתחו את הלב, ותחפשו את הדומה, מעבר לקליפה החיצונית
עמוק בעיניים, בתוך הנשמה
תגלו אחות נפש, אחות תאומה
וכמה רב הדומה על השונה.

אהבה.

מה שקורה לא במקרה טיפ מצולם מתוך תורת המראות של הבעש"ט

העיקרון השני בתודעת הטוב, מתמצה במשפט "מה שקורה לא במקרה",
אחד ההבטים של עקרון זה, הוא ההבנה שהכל מושגח,
שאין דבר שקורה בעולם שלנו סתם
לא רק דברים גדולים שברור לנו שהן משמעותיים,
אלא גם אותם חוויות יום יומיות, קטנות, שקל להתעלם מהם,
גם אותם חוויות שנדמה שהן חיצוניות לנו
ובכלל לא קשורות אלינו
גם הם – לא מקריות, ולא סתם נגלו לעיננו.
אם ראינו משהו שמעורר בנו ביקורת, שיפוטיות, כעס, תסכול, בושה, או כל רגש אחר,
במקום להשליך את הדבר מאיתנו והלאה,
חשוב להבין, שהוא קרה לנגד עיננו כי לנו באופן אישי וספציפי
יש סיבה לראות את זה ולעשות עם זה משהו, משהו טוב, תיקון… עבודה פנימית.

כך שאם הייתי עדה להתנהגות חסרת סבלנות של מישהו,
במקום למלא את החלל בקיטור זועף ומאשים,
אני צריכה לפנות פנימה, ובכנות מלאה לבדוק,
איפה אני חסרת סבלנות?
להתפלל באותו רגע ממש, לשחרר ממני כל ביטוי של חוסר סבלנות
ולהכניס למרחב שלי סבלנות, חמלה וקבלה

אם אני עדה להתנהגות חסרת התחשבות של מישהו בסביבתי
שוב, במקום להאשים אותו /אותה בחוסר רגישות, בחוסר התחשבות, ובחשיבה אגואיסטית
אני אבקש להתסכל פנימה לתוכי ולבדוק
איפה אני לא מתחשבת? איפה ומול מי אני חסרת רגישות?
ובאותו רגע ממש להתפלל לשחרר ממני כל ביטוי של חוסר רגישות וחוסר התחשבות,
ולהכניס למרחב שלי רגישות, נדיבות, ולב פתוח

אזהרה: אין מה להכניס אשמה לתוך המרחב הזה…
אשמה מנערת אותנו מאחריות, כי הנה, עשינו משהו בעניין,
ואנחנו מרגישים אשמה…
אבל כשלוקחים אחריות, על מה שנגלה ונמצא כשנתחיל להתסכל החוצה, ואז נפנה את המבט שוב פנימה, זה שבעצם, יש מה לעשות. יש תיקון שאפשר לעשות כאן ועכשיו.
ואז – לאשמה אין באמת צורך להשאר. ותודה גם לה שבאה לבקר…

מצורף סרטון שצילמתי בבוקר יום שלישי שחל בתשעת הימים,
העבודה הזו רלוונטית גם ליתר ימות השנה.
שנזכה לראות טוב בנו ובאחר, להגדיל אהבה, ואם נראה מציאות לא מתוקנת בחוץ,
שנזכור לתקן אותה מבפנים… אמן!

עוד על תורת המראות, ואיך תוכלי להשתמש בה בחייך לטובה
יחד עם עו 4 עקרונות משני חיים של "דרך הטוב",
בקורס "להתאהב בחיים" – איך להיות אשה שמחה, אהובה ואוהבת,
לחצי כאן לפרטים על הקורס

רק טוב והרבה,
איילת השחר אסטרייכר

לפרטים על האירועים הקרובים העדכניים שלי לחצי כאן

שיעור לחיים מקופת אקספרס

bananas-698608_960_720השמש כבר שקעה,

זה עתה יצאנו בעלי ואני עם בתנו האמצעית ממסיבת סיום ארוכה,

בדרך הביתה רגע לפני שנאסוף את הבת הגדולה והקטנה מחמותי, חשבנו לקפוץ לסופר, בקטנה, להשלים כמה פריטים בודדים שהיו חסרים לנו.

נוריד במהירות מהמדפים, בלי לקחת עגלה ישר לקופת אקספרס ואנחנו בחוץ תוך כמה דקות.

זו היתה התכנית.

מקפידים לא לחרוג מ 10 הפריטים המותרים לנו, נעמדנו בתור לקופה המהירה.

ואז, לא יכלנו שלא להגניב מבטים תמהים על האדם שלפנינו, ועל העגלה העמוסה שלו,

שניכר היה (גם בלי לספור), שהיא חורגת מהתקציב.

עלתה בליבי מחשבה שיפוטית, ואפילו כעס, אבל לא אמרתי בקול שום דבר.

הגיע תורו של בעל העגלה העמוסה, וזה התחיל להעמיס את הסחורה בנחת.

הקופאית לא עצרה בעדו, ולא רמזה לו שהוא בקופה הלא נכונה.

בעודו מעמיס, מגיע בחור צעיר, עם 2 קוטג' ובגט ונעמד מאחוריי.

"זו לא קופת אקפסרס כאן?" הוא שאל אותי כאילו לא ידע את התשובה.

"בעקרון כן" עניתי לו

"והוא לא יודע את זה?" הבחור כמעט צעק, כדי לוודא שבעל העגלה העמוסה ישמע…

והוא אכן שמע. ופנה אלינו בשאלה –

"מה כתוב בשלט?"

כולנו הסתכלנו בשלט שוב וקראנו – קופה מהירה עד 10 פרטים.

ואז הוא אמר לנו כאילו קרא מחשבותינו, "תסתכלו טוב מה עוד כתוב.?"

ואז, בפעם הראשונה שמתי לב שפספסתי.

קופת אקספרס

פספסתי לא רק את המילים הנוספות שהיו כתובות בשלט. פספסתי את ההזמדנות ללמד זכות.

"לעובדים ולנכים."

"בעל העגלה" שלף מהכיס שלו את הארנק שלו,

"להראות לכם את תעודת הנכה שלי?, העובדים פה מכירים אותי כבר…"

התביישתי כל כך. ומצאתי את עצמי אומרת לו בקול מתנצל,

"אתה לא צריך להוכיח לנו שום דבר. אנחנו צריכים לבקש סליחה על זה שלא דנו אותך לכף זכות."

הוא החזיר את הארנק לכיס. סיים להעמיס את הקניות שלו.

ואנחנו אחריו בלב נשבר ובמבט מהורהר, שילמנו על הפריטים שלנו ונכנסו לרכב.

בנסיעה הקצרה הביתה, אמרתי לבעלי ולבת שלי,

"צריך וגם כדאי, לדון לכף זכות, ולו כדי להמנע מההרגשה הכל כך לא נעימה הזו שאני מרגישה עכשיו."

לא כל נכה נראה נכה. לא כל דבר שאנחנו רואים אנחנו מבינים נכון.

ולא כל דבר מובן ובהיר לנו.

אז מה.

אני רוצה לדון לכף זכות. הבטחתי לעצמי.

~~~

לפני ימים אחדים. עצרנו להתרעננות בכביש 6, בחזרה מטיול משפחתי בצפון.

הלכתי עם הבת שלי לשירותים, גברת אחת נכנסה לשירותים, ראתה את התור ופנתה לשירותי הנכים.

הבת שלי פנתה אלי במבט מודאג "אמא, האשה הזו נכנסה לשירותי הנכים והיא לא נכה"…

"אי אפשר לדעת", אמרתי לה בנחת, "אולי היא נכה באמת…"

ובאותו רגע לא עצרתי לזהות ולהודות, שזכיתי לתקן. תיקון קטן. קטנטן.

אז אני מודה עכשיו…

ומתפללת להפוך את כל הבכיות והקינות, לתיקון בע"ה.

שנזכה כולנו להפוך את ימי בין המיצרים,

לימים בהם הלב מתרחב,

העין טובה,

והאחדות מורגשת בכל.

צום קל לצמות, ואהבת חינם לכולם.

מותר לשתף, באהבה,

איילת