אין דבר כזה עומס מבורך. עומס זה עומס. נקודה.
מה? עוד לא הבנתי את המסר?
לא. כנראה שלא.
הבוקר נעצרתי בפתח המשרד שלי,
מרימה ראש לשתות מים רגע לפני שיתחיל היום,
ופתאום צדו עיניי את מכתב פרידה לטרשת הנפוצה… שכתבתי לנגעים שלי.
קראתי וכמעט נחנקתי.
מילה במילה.
בדיוק מה שאני צריכה.
תזכורת אוהבת לשוב אל עצמי.
להפסיק להתפזר.
שוב חוזר הגלגל.
עם ההתחזקות, מתעוררת התשוקה, לעשות הכל, לחוות, ליצור, להיות.
כל רעיון שעולה בי מבקש מימוש ודוחק בי לעשות.
כל מילה שמופנית כלפיי עוברת מיד לעוד פרוייקט ברשימת המשימות.
והכל טוב. והכל נפלא. התחדשות. ועשיה, מה הבעיה בזה?
בתקופה האחרונה יצאתי עם קמפיין שמאוד קרוב לליבי.
קראתי לו "קרובה לעצמי", ועומד מאחוריו הרעיון החשוב ש –
"אני פה בשבילי!"
וזו לא קריאה מתנצחת, או פמיניסטית, או גאוותנית.
ההפך. זו קריאת נרגשת להתעוררות –
כי הגיע הזמן להפסיק לחכות למשהו או מישהו שיציל אותנו.
די למסכנות. די לקורבנות. די לאלימות שלנו כלפי עצמנו ☹
די להתעלמות מהצרכים הכי בסיסיים שלנו.
מחוברת לתחושת שליחות עמוקה עם תשוקה גדולה, המשכתי לתת ולתת עוד ועוד השראה בכל הכח! סרטונים, פוסטים והדרכות על המשמעות של להיות קרובה לעצמי,
ולהשפיע על כמה שיותר נשים לקחת אחריות ולהיות פה בשבילן ( here)
לקחת אחריות ולהיות פה בשבילן ( mouth)
להאמין בעצמן, לאהוב את עצמן
ולכבד את עצמן
ולהאמין שהן ראויות לטוב, ובידיים שלהן למשוך לחיים שלהם הרבה טוב בכל תחום,
ללא תלות בנסיבות חייהן.
לא כי זה חמוד ו"נייס טו הב"
אלא כי זה קריטי.
זה must !
וזה מסוכן להשאיר את האחריות על הטוב שלי
למישהו אחר…
ואז, בשיא הקמפיין זה התחיל.
אותו עקצוץ מוכר.
מצח. לחי. חיך. אאוץ. טרשת זו את? שוב באת לבקר?
תוך כמה ימים כבר הבנתי.
החשמל שזרם בכפות ידיי ביתר שאת לא התיר מקום לספק.
זה עולה. זה מטפס. זה מתפשט. ברגל. ביד.
ואם זה לא מספיק אז גם החלקתי במדרגות. ונקעתי את הרגל.
ואחרי האבחון כששאל אותי האורתופד אם אני צריכה חופשת מחלה?
עניתי שלא, אני עצמאית. אני לא צריכה.
האמנם?
אחר כך חשבתי שאולי הייתי צריכה לבקש.
כדי להזכיר לי שאני צריכה לנוח.
כי אני מודה שלא. עוד לא למדתי את המסר.
לא של הטרשת, ולא של האהבה העצמית שהיא מנסה ללמד אותי.
זה מקסים שאת רוצה ללמד את כל הנשים בעולם את השיעור החשוב הזה.
אבל בואי. תרשי לעצמך ליישם את מה שאת מלמדת, קודם כל על עצמך.
את הקמפיין האינטנסיבי הפסקתי.
סגרתי לי זמנים ביומן לריפוי עצמי, והוויה.
לא מה לעשות, אלא מה להיות.
לא עצרתי את החיים, להפך, ממשיכה אותם בכיף מתוך כבוד לעצמי והתחשבות בכלים שלי.
ב"ה, אני בעיצומה של תכנית "קרובה לעצמי" תכנית פלא לקשב פנימי עמוק, אהבה עצמית ואמונה בטוב, בה אני מלווה קבוצת נשים נפלאה מכל הארץ.
ומלווה במקביל באופן אישי גם כמה נשים אהובות, ולרשימה האינסופית של החלומות שלי אני אומרת חכו רגע. אני בונה אותי. אני מייצבת אותי. אני דואגת לי. כשאהיה מוכנה, בקרוב מאוד אני מקווה,
אתן גם לכם מקום, בזמן הנכון, במינון הנכון ובדרך שהכי נכונה לי.
אני פה בשבילי ואני מסכימה לומר בכנות שקצת הגזמתי. שוב.
אבל הנה אני פה בשבילי, ובוחרת לא לשפוט אותי.
אני איתי, ואהיה איתי לתמיד. כמה זמן שיקח, עד שאלמד "לבחור נכון"… כמו ששר אמיר דדון…
ויחד עם זאת, ללא שיפוט. אני פה בשבילי. קרובה לעצמי. לטובתי.
מצרפת בסרטון כאן, את אחד המסרים החשובים מתוך הקמפיין. מניחה אותו פה כדי שגם אני אזכר שוב במסר החשוב שלי.
התחברת? אשמח לשמוע איפה פגש אותך הפוסט הזה.
הבוקר היה לי קשה להפגש עם עצמי, נפגשתי 5 דקות עם מחברת שומרת הטוב שלי אבל זה לא סיפק אותי, לא באמת, ואחרי שסיימתי לעשות כל מיני דברים חשובים, לתכנן קדימה, לסדר, לעשות את זה ואת זה, באתי אליי. סוף סוף.
