מלקטת אהבה
מחשבות לקראת חג השבועות, על הקשר בין בטחון עצמי לאהבה עצמית.
לקראת חג השבועות הבא עלינו לטובה, חשבתי על רות המואביה. התמונה שעלתה לי בראש היא אשה צעירה, אלמנה, בודדה, תלושה, המלקטת שיבולים להחיות נפשה בחלקת שדה לו לה.
"אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו"…
הלב שלי מיד קפץ ואמר, זה מזכיר לי משהו. זה מזכיר לי אותי. ואולי גם אותך. את שמחפשת אהבה בשדות זרים. את הזקוקה לאישור חיצוני תמידי לעצם היותך ראויה להערכה. לעצם היותך שווה, משמעותית, יפה, חכמה, או מוכשרת. את המחפשת בחוץ הוכחה, שאת כמו שאת טובה וראויה לאהבה.
מה זה בכלל בטחון עצמי?
האם בטחון עצמי הוא נחלתו של מי שמעיז לעשות מה שבא לו? של מי שלא מתחשב בדעות של אחרים? אותו אחד שעושה הרבה רעש, ממהר להתנדב, לעשות, ליזום או להשמיע את קולו בקול סמכותי? שמעתי לא פעם את הביטוי – תראו את ההוא… יש לו עודף בטחון עצמי, מה הוא חושב את עצמו? יהיר, שתלטן, ומלא אגו.
אם אמנם בטחון עצמי שווה עודף אגו, אולי עדיף באמת לוותר על העניין. אנחנו יודעים שיש אנשים הנפסלים בראיונות עבודה בגלל בטחון עצמי מופרז… אבל גם בשל חוסר בטחון עצמי עלולים להיפסל. כיהודית דתיים, חונכנו על מעלת הענווה, הצניעות ואפילו השפלות, ואילו על הגאווה נאמר שזו ממש בחינת עבודה זרה, הגאות שייכת רק למי שאמר והיה העולם "ה' גאות לבש…"
האם בטחון עצמי הוא גאווה? בטחון עצמי על פי מילוו אוקספורד – היא אֱמוּנָה שֶׁל אָדָם בְּעַצְמוֹ וּבִיכָלְתּוֹ, הַרְגָּשַׁת נִנּוֹחוּת בְּמַגָּע עִם בְּנֵי אָדָם. ואני מסכימה, נכון, אבל רוצה להוסיף הגדרה חדשה ולחדד. בטחון עצמי יש בו גם המילה בטחון, משורש ב.ט.ח, וגם עצמיות, מהמקום העצמי, מעצם היותי.
להיות בטוחה בעצמי, להיות בעלת בטחון עצמי, זה לחיות מתוך חיבור לעצמיותי, לעצמאות מחשבתי, בלי ספקות בעצמי, עם היכולת לבטוח בי, במי? במה? באותם הרגשים שבאים מתוכי, באינטואיציה שלי, ברחשי הלב, בתחושות, במחשבות, ברגשות וברצונות, לבטוח במהותי הטובה. לבטוח שמי שמפעים לי את הלב בחר להחיות אותי גם היום, כי אני חשובה, כי אני טובה, כי אני ראויה, מעצם היותי. זה לבטוח גם בו – שהוא לא עושה טעויות, ואם אני כאן, יש לי סיבה, ויש לי ערך אינסופי שלא תלוי במה עשיתי או לא עשיתי. בכמה הצלחתי או נכשלתי. וגם לא תלוי בכמה אישורים קיבלתי מבחוץ, כמה פירגונים ומילים טובות או לחילופין, כמה בזיונות.
כשאני כנה עם עצמי, בפשטות, במפגש העצמאי הזה שלי מול עצמי, אני מגלה את החסד, את האהבה העצמית. את היכולת לאשר את עצמי ולהיות מאושרת, וזו בעיניי אהבה עצמית קדושה.
מי שחיה מתוך בטחון עצמי אמיתי, שיש בה אהבה עצמית אמיתי ללא תנאי, זוכה ביכולת המופלאה להתנהל בעולם ממקום פנימי בטוח ויציב, זקופה, נינוחה או כמו שימימה אביטל אומרת, כשאת על מקומך, על ציר כוחך, תוכלי אז לייצב את המערכת האישית ולהחזיר לה את כוחה.
אבל איך עושים את זה?
עלינו לנטרל את ההתמכרות לקבצנות פירורי אהבה, כלומר לאישורים החיצוניים, בזמן שאין אלטרנטיבה אחרת, זה קשה. האישור העצמי הוא כמו חמצן. אי אפשר לחיות בלי תחושת זכות קיום. רות מלקטת שיבולים ואילו אנחנו היום, לפחות רובנו, לא נעים להודות, מלקטות אהבה בשדות זרים. כותבות פוסט בפייסבוק ומחכות לגזר הדין. יאהבו או לא יאהבו? יגיבו או לא יגיבו? יפרגנו או יבקרו? ומתחת לכל שאלה שלא נשאלה בקול אבל מהדהדת בתוכנו, תמיד זו אותה שאלה בכיסוי אחר –
*אז אני שווה או חסרת ערך?*
לפני כמה שנים העברתי סדנא על אהבה עצמית ואישור עצמי בפני נערות צעירות. סיפרתי להן חלק מסיפור חיי בו הבנתי על בשרי כמה חוסר הערכה עצמית עלול להיות מסוכן, ואיך הכמיהה שלי אחר אהבה מבחוץ כמעט וסיכנה את חיי. הראיתי להן תמונת מסך של עשרות רבות של נערות מתוקות, כולן בגיל העשרה, החל מגיל 10. כל אותן נערות, מבלי לתאם ביניהן, עשו דבר דומה. כולן צילמו את עצמן בוידאו, והעלו ליוטיוב סרטון קצר, ובו שאלו את הצופים שאלה אחת. "אני יפה, או מכוערת?". הראתי להן סרטון אחד של לסלי, אחת מאינסוף בנות מהעולם כולו, שחיפשה את התשובה הזו בחוץ, הלב נמחץ כשקוראים את התגובות שקיבלה, ואת כמות הלייקים מול הדיסלייקים שסומנו על הסרטון.
אז מה יש בעצם מתחת לשאלה, האם אני יפה או מכוערת? שוב, אותה השאלה הקיומית, יש לי מקום בעולם הזה? אני שווה? אני ראויה לאהבה?
אפשר לחשוב שזה עניין נקודתי. זו רק היא. זה בטח לא אני. אבל בכנות אני מודה, גם בי יש לסלי כזו. שנופלת למלכודת החיפוש האינסופי אחר אישור חיצוני. שיאהבו אותי. שיעריכו אותי. שאוכיח לעצמי שאני שווה וראויה לאהבה. אבל לאט לאט אני לומדת, איך לצאת ממעגל השיפוט העצמי המתמיד, ולעבור למעגל המרפא של אהבה עצמית והערכה עצמית.
איך? בצעדים קטנים של עין טובה על עצמי. בצעדים קטנים של הערכה עצמית. בדיבור חיובי ופרגון על כל צעד קטן, על כל עשיה או הימנעות המקדמת אותי לחיים של עצמאות רגשית. למדתי לתת לעצמי את האישור הזה באופן יום יומי. הדחתי כלים? כל הכבוד לי! יצאתי להליכה? כל הכבוד לי! ויתרתי על הפיתוי לאכול מאפה שפחות מיטיב איתי ועם בריאותי? כל הכבוד לי. אני אומרת את הדברים לעצמי בלב, ולפעמים גם בקול, בחיוך אוהב, ובכל לילה, לפני השינה, אני לא מוותרת על חלוקת מדליות אישיות לעצמי מהיום שהיה. במחברת הלילה שלי שומרת הטוב שלי", אני מחלקת לי כל לילה, לפחות 3 מדליות מתוך התבוננות ביום שהיה, בדרך כלל הרבה יותר.
רבי נחמן מלמד אותנו בתורה רפ"ב, בליקוטי מוהר"ן, את תורה אזמרה, סוד הנקודה הטובה, "כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות , ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע… וכן צריך האדם למצא גם בעצמו, כי זה ידוע שצריך האדם לזהר מאד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאד מאד" לא משנה מה היה היום, וכמה פדיחות וטעויות עשיתי, בטוח יש גם טוב, לא משנה כמה כישלונות היו לי ורגעים של פספוס והחמצה, בטוח יש על מה לחזק את עצמי שכן עשיתי, וכן השתדלתי, ולפחות אוכל לומר לעצמי כל הכבוד לי שרציתי. שניסיתי. שנכחתי והשתדלתי. וכל הכבוד לי שאני פה עכשיו מחפשת בי נקודות טובות במקום להתלונן (על הפרגון שלא קיבלתי מהסביבה).
מה שמדהים הוא, שיש איזו שיפוט מטורף על מי שעסוק בעבודה פנימית ומודעות עצמית, וודאי באהבה עצמית– "הוא עסוק בעצמו כל הזמן…" כשבעצם, העיסוק הפנימי הזה, מאפשר פניות אמיתית וחופשית לראות את האחר. במקום לפנות לעולם ממקום חסר המשתוקק ליחס, ניתן כעת לפנות לעולם ממקום מלא היכול להעניק שפע בנדיבות. שפע של אוזן קשבת אמיתית, ולא "אוזן קבצנית" המחפשת פרגון או "אוזן חוששת" המחפשת ביקורת. כשאני בטוחה בעצמי, כשאני אוהבת את עצמי, יש בי אור גדול שיכול להשפיע טוב באופן נדיב ורחב, וכשאני משפילה את רוחי במסווה של ענווה, אני לא רק מחסירה מהעולם את האור שלי, אלא גם הופכת להיות קבצנית הזקוקה לאור חיצוני שיחיה אותי באופן מלאכותי.
לסיכום, בטחון עצמי הוא אחד מביטויה המשמעותיים והמרגשים של האהבה העצמית, בחג השבועות הזה הבא עלינו לטובה, אני מבקשת להכריז בקול על תפילתי הכנה, לזכות לבטוח בעצמי באמת, לזכות לאהוב את עצמי מתוכי, לזכות *לאשר את עצמי ולהיות מאושרת*.
ולפני סיום, מצרפת שיר מסר מתוך ספרי החדש "שירת הבורא" – מסרי ריפוי לנשמה, שבו כתבתי מסרים שקיבלתי מבורא עולם, על אתגרי החיים הפרטיים שלי, מנקודת מבטו האוהבת.
שובי אל ביתך / איילת השחר אסטרייכר
אהובה,
גם אם זזת קצת מהדרך,
בואי שובי חזרה.
גם אם נסדקה אמונתך,
גם אם הלכת ללקוט
שיבולי אישורים בשדה זרים,
גם אם נתת לפחד
לשכון בליבך,
בואי שובי חזרה.
שובי אל ביתך המואר,
שובי אל השביל הצר,
שובי אל השקט,
אל התמימות,
אל האמונה,
אל הפשטות.
שובי אהובה,
אל דרך הטוב והישר.
***
שנזכה לשוב הביתה את עצמנו, ולקבל את חלקנו בתורה מתוך פנימיות ושמחה רבה, ונזכה אז להאיר את האור שלנו לטובת הכלל באהבה.
איילת השחר אסטרייכר,
מאמנת רוחנית ורגשית
מייסדת דרך הטוב,
מורה לאהבה עצמית
054-4442771
נ.ב
בע"ה אחרי החג, בי"ג סיון, תכנית 5 ימי אהבה עצמית יוצאת שוב לדרך, לתיקון האכילה ואיזון טבעי של הגוף והנפש
לחצי כאן ובדקי מה עוד יש לי להציע לך באהבה
יצאה מתוכי צעקת כאב גדולה היום, עם פטירתו של הרב שטיינזלץ.
תודה על ימים מלאים, שיש בהם כל כך הרבה אור והודיה, כל כך הרבה שמחה,
