"דרך הטוב" – מרחב להתפתחות אישית ע"פ תודעת הטוב
בהנחיית איילת השחר אסטרייכר, מייסדת "דרך הטוב", מאמנת רוחנית ורגשית ומפתחת שיטת "הפירמידה ההפוכה"
לכל אחת מאיתנו יש את המצרים שלה,
לכל אחת מאיתנו יש את הנושא הזה שיושב עליה, מכווץ את ליבה ומדאיג אותה,
לכל אחת יש את הדבר הזה שממנו היא רוצה להשתחרר…
ניסן כבר כאן, ותכף ממש יציאת מצרים, הכיני את לבך לגאולה!
בואי נרקוד את זה יחד ונשחרר את השיעבודים האוחזים בדמיונות.
בואי. שחררי את עצמך ממך.
"ותקע בשופר גדול לחירותנו"
קחי רגע לתפילה, והרשי לשופר לעורר בך את האמונה ושמחת החירות המחכה לך.
זה כנראה האירוע הכי מרגש בחיי והשיתוף הכי אישי שלי עד הלום
הערב ממש. ר"ח כסלו תשפ"ב, זה קרה."רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בבקעת ארבל לפנות בוקר, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא: כך היא גאולתן של ישראל – בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת"
כנראה, שזה ביטוי האהבה העצמית הכי ענק שיכלתי לתת לי
להאמין בקול הנשמתי שלי
ולשוב אל עצמי במלוא כוחי והוויתי
תודה לה' על הזכות
שנזכה תמיד להאמין בעצמנו להאיר את העולם באורנו הטוב
אמן כן יהי רצון
איילת השחר אסטרייכר
ערב תשעה באב,
וכמו כל שנה,
קוראת את מגילת איכה
ומתקשה להאמין
איך יכול להיות
שנשים רחמניות
בישלו ילדיהן?
קוראת את המילים,
ולא מצליחה להבין
איך הגענו לתחתית הזו?
ונותנת לפסוקים,
לעבור לידי במהירות
לא רוצה להכניס אותם,
מדי עמוק ללב,
ולמרות שכל שנה
אני קוראת את אותה המגילה
פתאום אני עוצרת כמוצאת יהלום
בהר של מזבלה.
היי, מצאתי טוב!
טוב ועוד טוב ועוד אחד
בתוך החורבן
בתוך תיאורים מזוויעים
בתוך חשכת החיים
מצאתי טוב !
כי מי שמבקש ודורש טוב
מוצא
"ואולי יש תקוה"
ככה נאמר במפורש
במגילה הכי הכי עצובה
"חדשים לבקרים,
רבה אמנותך"
וכל בוקר מחדש
למרות שהוכחנו
שאנחנו יודעים ליפול נמוך
שאנחנו יודעים לקלקל
שאנחנו יודעים להרוס
בכל בוקר מחדש
בורא עולם מאמין בנו
שאולי, יש תקוה
שאולי נמצא טוב
והנה הוכחה, ממש מתוך המגילה,
"חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא-תָמְנוּ,
כִּי לֹא-כָלוּ רַחֲמָיו.
חֲדָשִׁים, לַבְּקָרִים, רַבָּה, אֱמוּנָתֶךָ.
טוֹב יְהוָה לְקֹוָו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ.
טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם, לִתְשׁוּעַת יְהוָה.
…אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה…"
ואם בעומק החורבן
מצאנו תקווה
אז מותר להיות אופטימיים
ולקוות לגאולה
לקוות שנהיה ראויים
לקוות שהשכינה תרצה לשוב
לשכון בלבנו פנימה
לחדש ימינו כקדם
הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה,
חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם,
והלוואי ונזכה
להתגעגע מספיק
בשביל להתפלל מספיק חזק
מעומק הלב
ולבקש,
אבא, לא כלו רחמיך,
אז רחם עלינו,
תקרא לנו, בואו ילדים,
הגיע הזמן לשוב הביתה.
אמן.
הבוקר קמתי וראיתי שהכיור מלא בכלים מלוכלכים. ורגע לפני שאני שוטפת אותם אני שומעת מחשבה בראש שאומרת לי "עוד יום של כלים" ומיד אחר כך מחשבה שנדחפת ומעירה אותי, את יודעת, יש אנשים שקמים היום ליום של אבל, ליום של רצח, ליום של אובדן גדול. אז כן, "עוד יום של כלים" נשמע מצויין. יום רגיל של שגרה. יום שבו לא קורה שום דבר נורא מרגש.
וחושבת על הכלים שבכיור ועל הכלים שבנפש. ולא יודעת אם יש לי כלים להכיל את הכאב הזה המטלטל. ועוד לא נפגשתי עם עצמי בכלל והכלים שבכיור עוד מחכים ואני מגלה שאני עצמי, קמתי לעוד יום של רצח. לא מכירה באופן אישי את דביר, ובא לי לבכות. על הרצח. על הרוע. לבכות על העדר בטחון ושקט, לבכות על זה שאי אפשר לשמוח. שאי אפשר להתלונן על הכלים שמחכים להתנקות, שאי אפשר להתעסק בשטויות.
על אלה אני בוכיה. על הכלים שנרצחו. עשה אותי כלי לשליחותך אני מתפללת כל יום, והנה כלי טהור קדוש ונקי נרצח לי מטר מביתי.
לנקות את הכלים באמת, זה לנקות אותי.
לנקות אותי מקטנוניות. לנקות אותי משנאה. לנקות אותי מפחד. לנקות אותי מקנאה. לנקות אותי מגאווה. לנקות אותי מעצבות. לנקות אותי מפחד. לנקות אותי מכל מה שמפריד ביני ובין האור האמיתי שבי המחובר לבורא עולם.
והלוואי שנזכה. הלוואי שנזכה.
הלוואי שנתנחם בנחמה אמיתית שבה נקום מחר בבוקר לעוד יום של כלים נקיים. לעוד יום של גאולה.
אני שומעת את זה הרבה
אוף. נמאס לי
מה יהיה?
אני בדיכאון
אני מיואשת…
האמנם?
כולנו עוברים תקופות קשות בחיים, זכרי שיש כח למילים, כח לחזק או להחליש,
איך תדעי אם היאוש באמת נחת אצלך וחתם קבע? או שאולי, בעצם, יש תקווה?
איך תדעי אם הדיכאון הזה שאת מרגישה דורש התערבות חיצונית ומראה על מצב בריאות נפשית לא תקין או שבעצם, את בנקודה הכי בשלה לשינוי חיובי?
שבוע שעבר, ממש למחרת צום י"ז בתמוז, עצרתי לצלם לך סרטון מהלב, בהשראת הימים האלה שבין חורבן לגאולה.
יאללה, הגיע הזמן הגאולה ! תאמיני שהטוב קיים, תחפשי ותמצאי… אמן!
לזכור שיש טוב בתוך עומק ההסתרה זה גאולה!
וככה ממש זכיתי להרגיש היום.
היום האתר שלי עשה לי התקף לב.
זאת אומרת אני. אני עשיתי לעצמי התקף לב כשלחצתי על כפתור קטן ותמים שהציע לי לעדכן גרסא לחלק קטנטן באתר… (פלגין של צ'ט שהיה אמור להיות מתחת לשידור החי שלי מחר באתר…)
ופוף!
עם הלחיצה הקטנה הזו 5 שנים של השקעה באתר נעלמו כלא היו.
בהתחלה נשארתי רגועה.
לא יכול להיות שהאתר לא עובד פתאום!
שכלום לא עולה!
לא יכול להיות!
ננסה במחשב של בעלי… כלום!
ננסה בנייד… כלום!
ננסה לבקש מחברות לבדוק לי… כלום !!!!!
ננסה עוד פעם בדפדפן חדש… כ ל ו ם.
אוקיי , אמרתי לעצמי זכית ביושר באפשרות להבהל רשמית.
מייד פניתי טלפונית לחברת האכסון בחוץ לארץ שם יושב האתר שלי בשביל לקבל תמיכה… וההוא שם, חמוש במבטא לא ברור באנגלית מאתגרת, נשאר רגוע שם מעבר לקו אבל *אני* לעומת זאת, הרגשתי שאני כמעט מתעלפת מהנימוס שלו, כשהוא שואל אותי
"איזה קישור באתר בדיוק לא עובד"
ואני אומרת לו ה-כ-ל! הכל לא עובד.
just a moment please
ומוסיקת מעליות עולה לי על הקו בזמן שהוא בודק
מה אני יכולה לעשות עכשיו תהיתי בליבי… אולי כדאי לי ליישם את השיטה שאני מלמדת כל הזמן…??? רעיון מצויין.
חטפתי חתיכת נייר, והתחלתי לתרגל כשאוזן אחת עם הפלאפון מחכה למושיע, וככה עשיתי תהליך שחרור בשיטת הפירמידה ההפוכה… אפילו לא הספקתי לסיים את התהליך "כמו שצריך" כמו שאני מלמדת, באופן מלא עד הסוף… ופשוט התחלתי לחייך.
זה קרה אחרי שנתתי מקום אמיתי לבהלה שתקפה אותי… לתסכול הגדול, לחוסר האונים, ללחץ, להסטריה, לפחד, לדאגה, לכעס על עצמי (היית חייבת ללחוץ על השדרוג הזה???) לעצבים, למתח, לרחמים העצמיים, למסכנות ולקרבנות, לאחיזה ולמניעות, ולצעקת אההההה אחת גדולה. כל זה קרה בתוך שניות, אולי דקה.
באופן מוטרף, למרות הפאניקה הלגיטימית, וכל זה בשלב שבו עוד לא ידעתי שהאתר שלי נפרץ וגם לא שיש גיבוי מלפני יומיים ושיהיה אפשר לשחזר, פשוט הרשתי לעצמי להנות מתחושת החופש שעלתה בתוכי. ומה אם את יכולה להתחיל הכל מחדש לגמרי? על נקי? ומה אם את חופשיה עכשיו לעשות מה שאת רוצה? ומה אם תתחילי מהריק הזה התחלה חדשה ? והתמלאתי פתאום תחושה משוגעת של אושר. על עצם זה שאני לא תלויה באתר שלי. אפילו שהשקעתי בו שעות על גבי שעות, במשך ימים ולילות, חודשים ושנים. 5 שנים למען הדיוק.
באמצע הדרמה נכנסתי לפרופיל האישי שלי בפייסבוק וביקשתי את תמיכת הציבור שיתן גיבוי לתמיכה הטכנית שמעבר לים… וכך כתבתי:
האתר שלי נפרץ
תפילות להחלמה מהירה ומלאה יתקבלו בשמחה
דרך הטוב בן איילת
***
כי אכן בשבילי הוא כמו ילד, שגדל באהבה, שצומח ומתפתח במקביל להתפתחות ולצמיחה האישית, הרוחנית והמקצועית שלי וזה לא דבר מבוטל בכלל להגיע לרגע שפתאום זה לא מובן מאליו שהוא יהיה כאן גם מחר…
ובחוסר הוודאות הזו לגלות חופש – זה בהחלט היה חידוש בשבילי. וכל הדרמה הזו קוראת ערב לפני שידור חי שאני עורכת בנושא "להתעורר אל הטוב", על אותו תהליך שחרור רגשי שיישמתי היום, על החביור לטוב גם בהסתרה…על היופי והיש, והשידור הזה מתקיים דרך האתר שלי… וההרשמה אליו שהיתה אמורה להמשיך היום גם היא יושבת על האתר שלי…
בסופו של יום, אחרי כמה שעות של חוסר ודאות, ועבודה רוחנית וטכנית… האתר חזר לחיים באופן מלא, ובנזק מזערי, שמשמעותו השלמת עוד כמה שעות עבודה לשחזור ידני של כל מה שלא נכלל בגיבוי,
והאושר של חוסר התלות לשמחתי נשאר, ואליו התווסף אושר גדול של הכרת הטוב על מה שאינו מובן מאליו על אף שנראה ככזה ביום יום…
בקיצור, מפה לשם, אם אין לך איזה מסיבת סיום שנה ללכת אליה מחר בערב… שלישי 21.6.16 בשעה 21:00 אני אהיה בשידור חי (אם השם ירצה, כן?) במסיבת הודיה (סתם, גם…) בשידור חי של "להתעורר אל הטוב" .
מה מתוכנן?
-מלא אהבה
-היכרות עם הגישה של ריפוי בדרך הטוב
-ציטוטים נחברים של ספרים אהובים (במיוחד לשבוע הספר)
ועוד הפתעות!
ההשתתפות בשידור פתוחה באהבה ללא עלות, (לא תהיה הקלטה) הרשמה קצרצרה מכאן.
http://www.derech-hatov.co.il/healing.live.web
בתמונה: זה לא כל כך נעים לראות גן סגור. במיוחד כשזה הגן שלך… ומאידך זו אני עושה תהליך עם פלאפון באוזן בהמתנה בזמן אמת של הדרמה… (דמיינו מוסיקת מעליות…)
נ.ב.
תכלס, הכל משתבש לטובה.
בסוף תהליך השחרור בחרתי להיות רגועה, בוטחת וחופשיה.
עכשיו אני יכולה להוסיף גם מודה.